השבוע, העברתי סדנה בקהילת המאמנים והמאמנות של גומא בנושא איך להתמודד כשפגיעה מינית מופיעה לנו בחדר האימונים ומסיטה את התהליך מהמסלול. הסדנה היתה מעולה והחלטתי להעלות את הנושא גם כאן, דרך סיפורה של אורית, כדי שגם אתם תיתרמו..

אורית הגיעה לאימון במטרה להעלות את הביטחון העצמי. אמא ל 3 ילדים, נשואה באושר לעופר, עקרת בית מרצון. היה חשוב לה להבהיר זאת.
לפני שנתיים סיימה לימודי הומאופטיה אולם עד כה לא עסקה בזה למעט טיפולים ללא תשלום לאנשים קרובים. בפגישה הראשונה ציינה שתשמח לעבוד גם על זה.
עוד שיתפה כי היא אמא מאוד חרדתית, בעיקר לבנות ושקשה לה ליצור קשרים חברתיים. 'המזל שלי זה עופר' הצהירה, 'אחרת הייתי לבד'.

המטרה האימונית הקונקרטית שהגדירה בתחילת האימון – להעז לקנות משהו לבית בלי להתייעץ או לבקש אישור. אם זה יקרה, אני אדע שהביטחון העצמי שלי עלה הצהירה.

לכאורה, אימון רגיל על העלאת בטחון עצמי, משהו שכולנו מכירים היטב. שום דבר, מלבד סנסורים פרי נסיון של שנים, לא הכין אותי ל'פצצה' שהגיעה במפגש השלישי.

אורית הגיעה מחוייכת ונעימה כדרכה ועוד טרם התיישבה מלמלה כבדרך אגב, 'אני רוצה לשתף אותך במשהו שלא שיתפתי עד היום אף אחד כולל עופר'.
אני פה, עניתי בעודי מתיישבת, מניחה את כוס הקפה על השולחן הקטן ליד. אני לגמרי איתך.
אורית שתקה, מנסה למצוא את המילים תוך כדי שיטוט עם העיניים בשטיח למרגלותינו, כמו מחפשת קצה חוט שיסייע לה בדיבור. 'זה היה לפני המון שנים', החלה לתאר, 'כשהייתי ילדה. אני לא ממש יודעת מה היה, אבל אני יודעת שעברתי 'משהו' עם סבא… לא ממש…את יודעת… הוא לא ממש…
הבטתי בה ושתקתי כדי לאפשר להמשיך, משדרת לה עם העיניים, אני איתך. היא הביטה חזרה ונשמה ארוכות. החיבור ביננו היה מאוד נוכח.
'הוא אבא חורג של אמא שלי' המשיכה. 'לא היו לו ילדים משלו ואני הייתי הנכדה המועדפת עליו. הוא היה סבא מאוד טוב, אני חייבת לציין את זה ואני בטוחה שהוא לא עשה שום דבר בכוונה. רק… כשהיינו נוסעים לחופשה למשל, הוא לקח אותי איתו כמה פעמים לחו"ל, אז היינו ישנים באותה מיטה, והייתי רואה אותו… אני לא זוכרת מה בדיוק היה שם… אולי אני סתם מעלילה עליו… אני לא יודעת…

לאורית היה מאוד קשה להמשיך. היא הרגישה מאוד לא נוח לדבר עליו רעות.
היא גם לא זכרה להגיד מה בדיוק היה שם,
היא רק זכרה את הבלבול ואת חווית הגועל.
'אני ממש מרגישה את הגועל, גם עכשיו אני מרגישה את זה, אמרה.
אני מרגישה את זה גם, שיתפתי אותה בכנות. באמת הרגשי את הגועל והיה לי חשוב לשתף אותה בחוויה המשותפת לנו. אני אישה וחוויתי חוויות של פגיעה מינית ברמות שונות בחיי. אני ממש יכולה להתחבר לגועל הזה שאת מתארת. זה מאוד ברור ונוכח עכשיו בחדר. כמאמנת, אני בדרך כלל לא אשתף בחוויות אישיות, אולם במקרים כאלה של פגיעות הקשורות לעולמן של נשים, ההבנה של ההיבט הקולקטיבי, מאוד עוזר להרגשה של הנורמאליות. זו לא רק אני, נשים רבות, בכל העולם, חוות חוויות דומות.

זכרון של תקיפה מינית, שהודחק במשך שנים, צף ועולה בדרכים שונות. במקרים רבים מופיע רק הרגש או הריח, לפעמים צליל ומעורר זיכרון. אם מאפשרים לזה להיות, צפים זכרונות נוספים. ולפעמים לא. אין חוקים לנפש.

כרגע אצל אורית יש זיכרון קלוש אבל הרגש מאוד נוכח. האישור שאורית קיבלה בחדר לרגש, מאוד הרגיע אותה. היא לא מדמיינת, משהו שם היה והגוף זוכר. היא נורמאלית

בדקתי איתה מה היא מבקשת ממני בהקשר הזה של הפגיעה והיא בקשה להמשיך לבדוק מה היה שם. בקשה שאהיה איתה בדיוק כמו שהייתי היום.
הסכמתי והיא לקחה על עצמה להעלות את הזיכרונות בכתב. בקצב ובהתאם למה שירגיש לה נכון. היא תתחיל ברגש ותראה מה יצוץ עוד.
כעוגן, נתתי לה את מספר הטלפון של קו הסיוע – 1202, במידה ותרגיש מצוקה כלשהי בין המפגשים ותרצה לדבר.

תהליך האימון עם אורית, בעקבות הגילוי, היה קצת שונה.

עבדנו על חיבור לכוחות, כפי שאנחנו עושים בכל אימון
אבל באימון הזה הבאנו יותר את הילדה הקטנה, שנבהלה, נגעלה, התבלבלה והרגישה חוסר אונים, לקידמת הבמה.
היא הייתה נוכחת כל האימון, במערכת היחסים ביננו ובאירועים שאורית הביאה ממערכות היחסים בחייה. היא קיבלה הכרה, הוקרה ולאט לאט היא נרגעה. אורית הבוגרת לקחה פיקוד והיא אהבה את זה ואת עצמה יותר ויותר מיום ליום.
אורית הבינה, עד כמה הילדה הקטנה שבה והדפוסים שסיגלה כדי לשרוד, ניהלו את חייה עד כה ומצאה דפוסים אלטרנטיביים יעילים יותר לחייה הבוגרים.
המרחב הבטוח שיצרנו ביננו, איפשר לדבר על הכל.
שילבנו בתהליך ידע ומידע על פגיעה מינית, העמקנו בהבנה לגבי התפיסה החברתית וכיצד היא משפיעה על החוויה ועל ההשלכות ולרגשות הקשים לעלות, להיות ולעבור טרנספורמציה. להכל היה מקום.
במקביל, אורית עבדה על בניית הקליניקה שלה כהומאופטית והחלה לקבל לקוחות.

החוויה הבסיסית בפגיעה מינית היא נישול מהכוח, בלבול, פריצת גבולות וניתוק מהזולת ולכן ריפוי אמיתי יכול להיווצר רק בתוך מערכת יחסים המעניקה חוויה מתקנת ומחזירה את השליטה לנפגעת.
הרמן ניסחה את זה מאוד מדויק בספרה טראומה והחלמה: "עקרון ההחלמה הראשון הוא העצמת נפגעי הטראומה. שומה עליהם להיות מחוללי החלמתם ומושליה. אחרים יכולים להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה אבל לא ריפוי. ניסיונות רבים לעזור הנעשים מתוך רצון טוב וכוונות טובות, נכשלים מפני שהעיקרון היסודי של העצמה אינו נשמר.

בתהליך האימון, אנחנו בונים את הסביבה הפנימית והחיצונית שלה כדי שתתמוך בבעיה ותצמצמה. כשמדובר בפגיעה מינית, מאפשרים לה להיות נוכחת בחדר, מעניקים לה מסגרת, מנרמלים את החוויה, מקשיבים לכל מה שהיא מבקשת והתהליך נוצר מעצמו, כשהבסיס הוא מערכת יחסי אימון כנה, אותנטית, עם גבולות ברורים ואמון מלא במתאמנת שהיא בעלת כוחות ריפוי.

למי זה מתאים?

נערות (מעל גיל 14): אני מאמנת נערות מעל גיל 14 שחוו פגיעה ו/או הטרדה מינית, על ידי אדם קרוב או זר, במקום בילוי, בבית, בביה"ס, בעבודה, בחוץ או באינטרנט.

נשים: אני מאמנת נשים שחוו פגיעה מינית בכל גיל או זמן בו יבחרו להפר את השתיקה ולעבור תהליך של עיבוד הפגיעה, סגירת מעגל וצמיחה אישית. נשים שעברו פגיעה או הטרדה מינית במערכת יחסים זוגית חד פעמית או ממושכת, על ידי אדם קרוב, בן משפחה, בן זוג, בעל, הטרדה ו/או פגיעה מינית במקום העבודה על ידי מנהל, בוס או עמית בעבודה.

מעגלים משניים: אני מאמנת בני משפחה וחברים במעגלים הקרובים של נפגעות טראומה מינית, החווים בעצמם קושי בעיבוד החוויה ורוצים לרכוש כלים לסיוע לנפגעת ולסיוע עצמי.

להמשך קריאה >> איך להתמודד עם פגיעה מינית?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

היום אני רוצה שנדבר על השכן שלי, הצהירה בעודנו מתקדמות לחדר האימונים עם הקפה.

ולפני שהספקתי לענות, נכנסה בפול גז לתוך הסיפור ופרסה את משנתה, כמה השכן ממרר בשנה האחרונה את חייה ואתמול זה כבר עבר כל גבול והיא הגישה תלונה במשטרה.

נשמתי.

כמאמנים, אנו נדרשים לעיתים קרובות להחליט, האם לאפשר 'לאירועים מסעירים מהחוץ' להיכנס לחדר ולהסיט אותנו מתהליך האימון, לקחת חזרה את ההנהגה ולהחזיר למסלול

או, כפי שעשיתי במקרה זה, 'גם' ו'גם'.

חתיכת דילמה מחדר האימונים/מהחיים!

החיים שלנו עמוסי רעשים. אנחנו בונים תכניות, צועדים בדרך להשגת מטרות, ובום, משהו קורה ואנחנו נשאבים לכאוס.

אתמול זה קרה לי בקטן – היתה לי מריבה עם בן זוגי. זה לא קורה הרבה, אולם כשזה בא, זה עוצמתי ושואב. זכרתי את התכניות שלי לאחר הצהריים, משובים למאמנים מודרכים, הפוסט הזה שאתם קוראים עכשיו… וכלום. הרגשתי שאני לא יכולה לפנות את עצמי ובחרתי לעצור.

כשאנחנו בהצפה רגשית המוח שלנו נכנס למוד של הישרדות והיכולת לחשוב בהיגיון מושבתת. ככה זה, חבל על המאבק. הדבר היחיד שכדאי לעשות, זה לעצור, לנשום, לא להיבהל ולאפשר לעצמנו את הזמן. תצמח. משם למידה חשובה. באחריות.

וכך עשיתי. עצרתי, ריחמתי על עצמי, כעסתי, נשמתי ואז לאחר שאפשרתי לכעס להיות, יכולתי גם לקחת אחריות על חלקי בסיטואציה ולזהות מה אני מבקשת שיהיה בשיחה של 'אחרי' ובכלל.

כן יש לנו אפשרות לבחור מה אנחנו רוצות ומי אנחנו רוצות להיות בכל רגע נתון. אל תאמינו לי, נסו בעצמכן.

אבל בואו נחזור לחדר האימונים.

האג'נדה האימונית גורסת שהמתאמן הוא בעל התוכן ואנחנו מנהלי התהליך. בתהליך האימון, אנחנו עובדים עם התוכן שהמתאמן מביא לחדר.

המתאמנת הספציפית הזו, הגיעה לאימון בבקשה להתייצב כלכלית. היא התגרשה לאחרונה ונמצאת בחרדה כלכלית, 'המשפריצה' לדבריה, על הסביבה. בתהליך האימון, אנחנו עובדות על בניית התמונה המנצחת לעסק צדדי של אפייה –  אהבתה הגדולה.

לתת לשכן להיכנס לחדר, או לא?

לכאורה, לא קשור לתהליך.

המתאמנת בסערת רגשות וטוענת שאינה יכולה להמשיך מבלי 'לפרוק' את הסיפור

האמנם?

ומי מבין שתינו אמור לקבוע את זה? אני כמנהלת התהליך, או היא כאחראית התוכן?

פה עולה השאלה מה הופך 'תוכן' לרלוונטי ואיזה 'תוכן' רלוונטי לתהליך ויישאר בחדר ואיזה 'תוכן' להשאיר בחוץ.

והנה לכם/ן דילמה אימונית, שהיא גם דילמה לחיים.

כי גם בחיים, כפי שקרה לי אתמול, אני נדרשת לעצור ולבחור, האם לאפשר לעצמי להישאב לדרמות של החיים, כמה זמן לתת לעצמי להשתבלל ואיך ומתי לעצור ולהחזיר את עצמי למסלול כדי לעמוד במחוייבויות.

והכי חשוב, איך לעזאזל ברגע האמת, אדע לעשות את זה?

השאלה האימונית הנדרשת במקרה הזה אותה זרקתי בחלל החדר –

"אנחנו עובדות כרגע על התמונה המנצחת שלך, האם את רואה קשר בין המריבה עם השכן לבין השגת המטרה – עצמאות כלכלית?

• אינטגרציה בין מה שעולה לבין התהליך – אחד הכלים החשובים באימון ובחיים.

• • השתרר שקט ואחרי רגע המשיכה "אבל אני לא יכולה להיכנס לחדר הזה ופשוט 'לשחק' כאילו כלום לא קרה ביומיים האחרונים ובכלל בשנה האחרונה. הוא ממרר לי את החיים. זה לא טבעי. אני לא חיה בריק, האימון זו לא איזו מעבדה סטרילית.

אני יודעת, עניתי לה ושיתפתי אותה במריבה שלי  עם בן זוגי ובבחירה לעצור הכל ולתת לזה מקום. (כמאמנת, כשזה רלוונטי, אני משתפת באירועים מחיי הפרטיים כדי לעגן את התיאוריות האימוניות בחיים. אימון הוא תהליך משותף. אבל רק כשזה רלוונטי ונקודתי).

לפעמים קשה ובוחרים להישאב לרחמים עצמיים והאשמות. זה בסדר, נירמלתי עבורה את החוויה שהיא עוברת (עוד כלי אימוני חשוב). חשוב רק שנזהה איפה את כרגע ולמה את בוחרת לתת משקל בתהליך. בשביל זה הגעת לאימון.

• • • והנה הלמידה כמאמנים ולחיים.
      • כשיש אירוע שמסיט אותנו מהדרך, לעצור. יתכן שלא יהיה אפשרי לעצור מיד, זה ממש בסדר, אפשר 'להתבשל' קצת במיץ של רחמים עצמיים והאשמות. זה דפוס ילדי מנחם, אנחנו לא רובוט.

ויחד עם זאת, לדעת שאנחנו כרגע בדפוס ובשלב כלשהו לבחור לעצור ולזהות:

• • • • • • מה האירוע הזה משקף לי לגבי עצמי או לגבי המטרות שלי כרגע
          • האם יש מכנה משותף בין המטרות שלי או התהליך ההתפתחותי בו אני נמצאת כרגע לבין האירוע
          • מה הלמידה – מה אני צריכה לעשות בתוכי כדי לצמוח מזה ולהתקדם

זה בדיוק מה שעשינו בתהליך. היא בחרה לעצור וללמוד מזה משהו.

• • • • • • זיהינו שבחיים היא נשאבת המון לדרמות, להאשמות ולרחמים עצמיים ואז היא יוצאת למסע קניות כדי לפצות את עצמה ולהרגיש טוב. רבים ניגשים למקרר ורבים עוד יותר עושים גם וגם
          • זיהינו גם את ההתקה של התסכול מהחרדה הכלכלית שלה לעבר השכן. נכון, הוא עושה רעש וילדיו מפילים דברים מהמרפסת לגינה שלה. אבל הכעס והמשקל שהיא נותנת לזה, מעט חסרי פרופורציה ומצביעים על גורם פנימי אחר. נטפל בזה בשלב מאוחר יותר בתהליך.
          • הרווח בדרמות, כמו בהתנהלות הכלכלית, לא לקחת אחריות – כרגע זיהינו פחד להיכשל אבל יש בטוח עוד
          • כדי לנהל עסק ולהתייצב כלכלית, עליה לקחת אחריות, לעבוד ממוקד, לפתח משמעת עצמית ועמוד שדרה יציב.
          • היא זיהתה כמה כוח יש בתהליך ההתייצבות הזה, ומאוד התרגשה כשהבינה, שהרווח בהקמת העסק שלה מעוגות, יכול להחליף בהצלחה, את הרווח שיש לה כשהיא ברחמים עצמיים ובמסעי קניות. החלפת הדפוס האוטומטי בדפוס מקדם – עצירה ובחירה מודעת לקחת אחריות.

באימון היא בחרה להפיק למידה ולהתקדם.

• • • • • כמאמנת בחרתי להשתמש במה שנכנס לחדר (התוכן) ולחבר אותו לתהליך.

ובמה שנכנס לחיי ולהפיק ממנו למידה לעצמי וגם עבורכם.

• • • • • • החיים כשיחת אימון.
            • להמשך חיים נפלאים
              • ענת

להמשך קריאה >> איך להימנע מדרמות באימון ובחיים?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

הרהורים ערב יום הכיפורים

היא הגיעה לפגישת אימון לפני מספר חודשים, עם בקשה שאלווה ואחזק אותה בשינוי שהיא עוברת.
אישה יפה ורגישה. עברה לפני מספר חודשים לאיזור השרון, בנסיון להשתקם ממשבר אישי.
הפגישה היתה טובה ומאוד משמעותית עבורה. נזכרה בכוחות שלה, בהזדמנויות שכבר יש בסביבה להתפתחות מקצועית ואפילו קיבלה החלטה אחת להמשך.
יצאה מאוד מחוזקת, עם כיוון ובחירה להמשיך באימון.
בסופו של דבר, החליטה לאחר כחודש, לחזור לביתה.
בירכתי אותה על החלטתה והזכרתי שהפגישה לא שולמה.
כמאמנת, אני מלמדת נשים לעמוד על זכותן ולדרוש את המגיע להן. נאה דורשת נאה מקיימת.
מאז, עברו כמה חודשים, בהם שלחתי תזכורות עם ד"ש ונעניתי ב'בוודאי, כבר מעבירה, סליחה שלא…' וכו'.
בשבוע שעבר שלחה מסרון שאין בכוונתה לשלם עבור המפגש מאחר וזו היתה פגישת היכרות ועבור פגישת היכרות היא לא משלמת. לאחר ששלחה, חסמה את הערוץ.
כעסתי עליה. אפילו רתחתי מכעס.
הרגשתי שהיא פוגעת בי אישית.
פעמים רבות אני מלווה נשים ללא עלות ועושה זאת באהבה.
כשאני בוחרת בזה, לא כשבוחרים עבורי.
החלטתי לא להגיב מיד ולקחתי לעצמי כמה ימים לחשוב. בעיקר לזהות מה גורם לי להרגיש כל כך פגועה.
בדרך כלל אני יודעת לעשות הפרדה ולא נפגעת אישית ממעשים של אחרים. פה זה הרגיש אחרת.
הרגע הבנתי שאני יוצרת קשר ביני לבין המעשה וגם בינה לבין המעשה וזה יוצר את הפגיעה.
בחרתי לעשות הפרדות, ביני, בינה ובין המעשה.
המעשה עצמו בהחלט פוגעני בהיבט הכלכלי. אני לא מסכימה לא עם הדרך ולא עם המעשה. בהקשר זה, אחליט איך להגיב.
לאישה עצמה, אני בוחרת לסלוח.
החיים מורכבים מתקופות ואירועים שונים וכך גם כל אחד ואחת מאיתנו- אנחנו יצורים מורכבים, המתנהלים בתנאים מורכבים ופועלים ומופעלים מתוך מורכבות זו.
אין לי מושג איפה היא היום ומה ניהל אותה בכתיבת המסרון. אני מניחה שהיתה שם חוויה לא טובה. כך זה בהחלט הרגיש, אבל זה לא שלי.
אם פעם ניפגש, אני מניחה שאבין יותר, מה הוביל למעשה.
ולגבי עצמי, אני עדיין בוחנת את חלקי באירוע ומה התעורר שם שהוא שלי, כדי לצמוח ולהמשיך הלאה. מה שברור שאין קשר בין המעשה והבחירות שלה לביני. הבחירות שלה קשורות לדברים ומקומות אחרים מתוך החיים והחוויות שלה.

הרגע הזה, בו ההפרדות- ביני לבין האחר/ת, ביני לבין המעשים- נעשות מוחשיות וברורות, הוא רגע מכונן של חופש מוחלט.
נסו את זה בעצמכם/ן וכמובן, אפשרו לעצמכן/ם לסלוח.

להמשך קריאה >> איך לאמן את שריר הסליחה

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

ראיתי את הפוסט שפרסמת בשבת על סליחה היא אומרת, 

ברגע שהיא מתיישבת על הספה. 

מעניין מה שעשית שם עם ההפרדה בין המתאמנת שלך למעשה ובינך לבינה.

זה גרם לי לחשוב, ואחר כך התעצבנתי.

יש מצבים שאת יכולה לעשות את ההפרדות האלה שלך ויש מצבים שלא. ואת יודעת את זה.

אני לא סולחת! 

אין סיכוי שאני אסלח לו!

זה בסדר, אני עונה, כשהיא עוצרת רגע להסדיר נשימה, 

אל תסלחי. את ממש לא חייבת לסלוח.

הסליחה בשבילך, לא בשבילו.

בזה אני לא מסכימה איתך, היא פוסקת בכעס.

כשמישהו עושה מה שהוא עשה, הוא לא ראוי לסליחה.

את צודקת, אני מאששת שוב את דבריה. בגידה כזו, בתקופה כל כך רגישה שלך, 

זה מעשה שמאוד קשה לסלוח עליו.

(מי כמוני יודעת אני מהרהרת ומיד מסיטה את המחשבה)

אל תסלחי על המעשה, אני מציעה, אבל את יכולה לסלוח לאדם על החולשה שלו, בשל אנושיותו.

אין סיכוי! היא מצהירה בעיניים דומעות מלאות כאב

ואז, פתאום, אני נזכרת באווה קור ומשתפת אותה בסיפור.

לינק לכתבה – https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4753087,00.html

סיפורה של אווה קור, שנפטרה לאחרונה, הותיר עלי רושם רב מרגע שנחשפתי אליו.

האישה המרשימה הזו, בחרה לסלוח לדר' מנגלה על מעשיו המזוויעים בה ובאחותה התאומה.

היא בחרה לסלוח כדי שלחרר את עצמה

לי אין ספק, היא אמרה בראיון, שסליחה היא נוסחה לאושר. היא נותנת לי כוח להתגבר על העבר ומאפשרת לי להתמודד איתו. אני זקוקה לסליחה כדי לחיות את חיי. לא סלחתי לנאצים בגלל שהם זקוקים לסליחה, אלא מתוך מניע מאוד אגואיסטי: סלחתי להם למעני".

ובראיון אחר-

"הדבר שהנאצים עשו היה גועל נפש שלא יקרה לאף אחד בעולם, אבל תסלחו לאויב הכי גדול שלכם, זה ירפא את הנשמה שלכם. יש לכם את הכוח והאפשרות לשנות את העולם במחשבה אחת"

אני מניחה ששום פגיעה אינה משתווה לזוועות שעשו הנאצים ולכן בחירתה הותירה בי רושם כה רב לצד שאלות שהזמינו חקירה עמוקה.

מה מאפשר לאישה המדהימה הזו לסלוח?

וגם, למה אנחנו אוחזים בכעס וממאמנים לסלוח?

גם אני חוויתי בגידה, כולל לידה של ילדה מחוץ לנישואין. זה טלטל את כל עולמי, אך גם בנה אותו מחדש מהיסוד.

לפני שלוש שנים, בבחירה מודעת לשחרר ולהמשיך הלאה בטוב, בחרתי לסלוח לאיש. סלחתי לו אבל נשאר בי כעס כלפי האישה. משהו שם נשאר פתוח.

היום, לאחר השיחה עם המתאמנת בחרתי לחזור לשם ולחקור.

הנה על קצה המזלג התהליך שעשיתי בעצמי. מעניקה לכם אותו באהבה:

שאלתי את עצמי למה אנחנו אוחזים בכעס וממאמנים לסלוח?

בחוויה האישית שלי ומתוך התעמקות בחומרים שכתבה אווה קור, אני מזהה פחדים ומחשבות מעכבות וכמה הטיות חשיבה בסיסיות לא מודעות:

1. חשש שסליחה תוביל לשכחה ואז יש סיכוי להיפגע שוב – 

הטיה בסיסית לא מודעת- הכעס מגן עלי מפני פגיעה נוספת. האמנם???

1. במקרה של השואה – חשש שסליחה תגרום למקרה הנורא להתרחש שוב, כלומר, אם אני אשחרר את הכעס אני אשכח ואז זה עשוי להתרחש שוב. יושבב על ההטיה הראשונה ררק בוואריאציה אחרת

עם זה אני מסכימה, אסור לנו לשכוח. אולם, כפי שאווה טענה, האם זו הדרך היחידה לזכור? להמשיך לאחוז בכאב ולסבול? אווה בחרה במקום לאחוז בכאב, לפעול בשטח כדי למנוע שיכחה – היא סיפרה את סיפורה בהרצאות שנתנה במקומות שונים בעולם, הקימה מוזיאון לזכר השואה, נפגשה עם צאצאים של נאצים ושוחחה עימם, ואת עצמה שיחררה באמצעות הסליחה. יש המון מה ללמוד מהדרך מעוררת ההשראה שלה. בעגה המקצועית קוראים לזה קרבנות חיובית. 

השאלה המובילה כשבוחרים בדרך הזו – האם זו הדרך היחידה למנוע מעצמי שוב להיפגע, או שניתן למצוא דרכים נוספות יעילות יותר, ותמיד יש!

• מחשבה מעכבת – 'הרצחת וגם ירשת?' הוא גם פגע בי ואני גם אסלח לו? 

הטיה מחשבתית שכיחה, כאילו שהכעס שלי גורם לו לסבל. האמנם??? לכעוס זה כמו לשתות רעל ולחכות שהאחר ימות. זה לא יקרה!

1. מחשבה מעכבת – אם אני סולחת, אני משחררת את האחר מאחריות למעשיו. האמנם?

אין לי שום יכולת לשלוט במישהו אחר, או להחזיק עבורו באחריות כלשהי. רק הוא יכול לשחרר או לאחוז באחריות למעשיו.

כשאני אוחזת בכעס על האחר בשל מעשיו, אני מעניקה לו את השליטה באיכות חיי ובאושרי. הסליחה, היא מעשה אקטיבי שלי, שפשוט משחרר אותי ממנו, לעולם!

אז אני בוחרת לשחרר ולסלוח לאישה שבחרה ללדת ילד מאבי ילדיי, ממקום אגואיסטי כפי שאווה כינתה זאת. כרגע זו בחירה מודעת שתדרוש תרגול עד שתהפוך לטבעית – FAKE IT TILL YOU MAKE IT, מכירים?

המתאמנת שלי, תבחר מה לעשות, בדרך ובקצב שלה. סומכת עליה לגמרי.

להמשך קריאה >> למה קשה לנו לסלוח

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

להמשך קריאה >> איך להשמיע קול חזק וברור

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

מערכות יחסים… כמה שזה מורכב.

אנחנו פוגשות מישהו וחוות ניצוצות ופרפרים.

אנחנו מרגישות שהנה מצאנו את האחד, שיספק לנו את מה שאנחנו כל כך רוצות וצריכות. 

שיהיה שם בשבילנו, יקשיב, יאהב, 

מישהו להניח עליו את הראש כשעייפים, 

אבל גם כזה, שירגש, יעיף אותנו לגבהים, ידאג לנו ויטפל בכל אותם דברים שאין לנו כוח או אומץ לעשות בעצמנו.

אבל זה לא באמת קורה.

על פניו, בהתחלה, זה נראה כמו הבטחה גדולה, כשההתאהבות והפנטזיה ממלאים כל חלקה טובה.

אבל אחר כך מגיעים החיים. הילדים. ההתמודדויות. ומשהו מתחיל להתערער.
וכשזה מתערער, מתעוררים השדים.

כל מה שלשמו נכנסנו לקשר ולא באמת מתקיים בפועל, מאיים לרסק עכשיו את הפנטזיה –
הצורך להרגיש חיות וחיוניות והאשליה שהאחר יארגן את זה עבורי, 

הצורך בביטחון ויציבות שיתממש דרך התקדמות והתבססות כלכלית שלו, 

או הצורך להרגיש משמעותית וחשובה דרך ההזדקקות או התלות שלו בי.

וכשצץ איום, מנגנוני ההגנה המעולים אך ההרסניים שלנו נכנסים לתמונה.

אנחנו נעשות ביקורתיות כלפיו, תוקפניות, אנחנו באמת כועסות שהוא לא ממלא את הצרכים שלנו.

אנחנו מתרחקות, מרגישות מסכנות, קורבנות של המציאות, ו…שוב תוקפניות.

בצד השני, הוא מרגיש מאכזב, חסר ערך, לא מספיק טוב, לא אהוב ומחזיר מלחמה באמצעות אותם כלים בדיוק, אך בדרך שלו.

הוא מתגונן ושולח חיצי ביקורת בחזרה, תוקף בדרכים שהוא יודע שיכאיבו ויחזירו לו נוכחות ושליטה במצב,
ולצד זה, הוא מתכנס לתוך עצמו או בורח אל מחוץ למערכת וחוזר חלילה.

מעגל קסמים של פוגענות הדדית, קורבן ומקרבן (שני הצדדים הם גם קורבן וגם מקרבן), כשהצורך האמיתי הוא להרגיש טוב, נאהב, חשוב ומשמעותי.

הדרך היחידה לעצור את זה, היא לזהות את המנגנונים הללו ומה באמת אנחנו רוצות וצריכות ולבסס את זה בכוחות עצמנו במערכת הרגשית שלנו. וזה אפשרי. חבל על כל יום מריבה וסבל מיותרים.

משברים בזוגיות, למה זה קורה?

זוגיות מפעילה דברים מאוד עמוקים שהרבה מהקשרים האחרים לא מעוררים.
אנחנו נמשכות, לא במודע, לאותו אדם שיפעיל בנו פצעי ילדות מקשרים מאוד מוקדמים.
אם כתינוקת או כילדה קטנה, אמא מאיזו שהיא סיבה לא היתה פנויה אלי, לא ניגשה כשבכיתי, טיפלה באחותי ולא בי, אין לי יכולת לעבד את זה קוגניטיבית. קשה לי, עצוב ואני יכולה להסיק מסקנה – 'אני לא אהובה'. 

זהו. לפעמים לא צריך יותר מזה כדי להלך בעולם עם האמונה 'לא אוהבים אותי' ולהזדקק לאישורים של אהבה 24/7.

באותו אופן יכולות להתגבש אמונות יסוד של 'אני לא מוערכת', 'אני לא מסוגלת', 'אני לא מספיק טובה' ועוד.
ואז את ואני שאוחזות בכזו אמונה, מתחתנות לא במודע עם גבר חסר ביטחון שכדי להרגיש טוב עם עצמו, יזלזל בנו ויפעיל שוב ושוב את האמונה 'אני לא מספיק טובה' או עם גבר שחווה ניכור, שאינטימיות וקרבה קשים עבורו, ובהתרחקות שלו הוא יפעיל את האמונה 'אני לא אהובה'.

כשמשאלת הלב שלי ושלך היא שבן/בת זוגי ימלא את הצרכים הלא ממומשים שלנו, זה נדון לכישלון.
זה לא תפקידו/תפקידה. זה אף פעם לא היה ואף פעם לא באמת יהיה. זו אשליה שמתנפצת שוב ושוב אל מול אתגרי החיים.

כשאנחנו עוצרות ומסכימות לקחת אחריות, לזהות מה אנחנו מרגישות, מה 'מטריף' אותנו בקשר ולעשות עם זה עבודה פנימית, אנחנו יכולות לשחרר אותו/אותה מהתפקיד.

כשאנחנו מצליחות בעצמנו, לקיים את הצרכים הרגשיים שלנו בתוך הקשר, אנחנו מפסיקות להיות תלויות באחר/ת ומסוגלות להתחבר ולתקשר עם בן/בת זוג ממקום נקי, מכבד וברור.

זיהוי, חקירה ושחרור דפוסים ואמונות אלו, מאפשרות חיבור ממקום אחר.

בעבודתי כמאמנת אני עובדת עם אחד או אחת מבני הזוג. גיליתי שזה מספיק על מנת לשפר ולהשפיע על הזוגיות כולה.

להמשך קריאה >> למה אני לא מצליחה להיות בזוגיות

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

איך יכול להיות שאני נשוי ואני מרגיש כל כך בודד ותחושת בדידות בזוגיות, הוא שאל אותי בפגישה הראשונה שלנו. למה זה לא יכול להיות לדעתך, החזרתי לו בשאלה? כשאתה נשוי, אתה לא אמור להרגיש בדידות בחיי הנישואין, קבע נחרצות. בשביל זה מתחתנים לא?

זו אחת הסיבות, אישרתי. רק שהחוויה של ה'יחד', שאנחנו כל כך רוצים, לא באמת מתממשת כתוצאה מנישואין. זו הטעות הכי נפוצה שאני פוגשת פה בחדר.

בדידות זו חוויה קיומית. אנחנו יכולים לחוות בדידות גם בחדר הומה אדם. זו חוויה שאינה קשורה למציאות חיצונית. היא קשורה לעולם הרגשי.

בהמשך התהליך זיהינו את מקורות הבדידות שלו. זה היה מפליא.

תמיד מרגש לראות, איך אנחנו מוצאים דרכים להגן על עצמנו מפגיעה. איך מתגבשים להם דפוסים, כדי להסתיר את מה שנתפס בעיני הסביבה כחולשות או מגרעות ואיך אנחנו נדחקים עמוק פנימה, אותם חלקים שאין להם לגיטימציה בחברה בה אנו גדלים.

מנגנוני ההגנה הללו מאוד חשובים בגיל שהם נוצרו. מאוחר יותר חלקם מאוד מעכבים. אבל כשאנחנו מגלים זאת, אנחנו כבר מסוגלים לייצר דפוסים חדשים ומקדמים יותר.

הבחור במהות שלו מאוד שקט ואוהב להיות לבד. הוא אוהב את השקט שה'לבד' מאפשר, את האפשרות לחשוב, להעמיק, ליצור. הוא מרגיש נפלא כשהוא יוצא לבדו לדוג, לגלוש. הוא עוסק במקצוע בו הוא לבד עם עצמו ובספורט המזמין התכנסות פנימה. גם כילד הוא היה כזה וחטף פגיעות וביקורת על נטייה זו שלו. בחברה הקהילתית בה נולד וגדל, אין סובלנות לאנשים הנתפסים כ'אנטי סוציאליים'. זה נוגד את ערכי החברה. מכל עבר הוא שמע ש'זה לא בסדר', 'אתה לא נחמד', זה לא פלא אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך. והוא הבין. הוא בעיקר הבין שמשהו אצלו לא בסדר והוא חייב להסתיר את זה כדי באמת לא להישאר לבד. כי אחרי בכל, הפחד הכי גדול של כולנו, שלא יאהבו אותנו. גם של אלה שאוהבים להיות לבד מבחירה.

לאנשים שזו נטייתם, אין בעולמם הרגשי סתירה בין הצורך להיות לבד, לבין הצורך בשייכות. הסתירה נוצרת, כאשר נטייה זו פוגשת את הפחד של אנשים בסביבתם מה'לבד'. הבהלה של הסביבה מולידה תוקפנות וניסיונות 'לתקן' את הילד וזה מה שקרה לאיש המקסים הזה. הוא למד שמי שהוא זה לא טוב, זה יפגע בו ושרצוי מאוד להימנע מלהיות הוא.

והוא הצליח לא רע עד התקופה האחרונה שמשהו במופע נסדק. זה קורה לאנשים רבים באמצע החיים, בדרך כלל בעיקבות איזשהו טריגר חיצוני, שמשהו פתאום מרגיש לא נכון. זה מאוד מפחיד, מבלבל, לפעמים מגיעה עצבות שקשה להסביר או התקפי חרדה, רצון להיאחז בעבר או דחף חזק לברוח. לפעמים זה 'גם' ו'גם' ו'גם'.

אחד הדברים שהעלה לו חיוך על הפנים זה שהזכרתי לו שסיקול האותיות של בלבול הוא לבלוב. משהו או מישהו חדש מחכה מעבר לפינה והוא יהיה הרבה יותר טוב. בעיקר כי זה יהיה אתה.

אז יצאנו לתהליך יחד, לחקור ולזהות מי הוא באמת, לתת לכל החלקים שלו לגיטימציה וחיבוק ולאפשר להם קיום. יש לו לפחות עוד ארבעים שנה לפניו. רצוי לחיות אותם חופשי.

להמשך קריאה >> בדידות בזוגיות

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

"אישה שנשארת עם בעלה לאחר בגידה, טיפשה וחסרת חוט שדרה!" היא פוסקת בשאת נפש, מכוונת את הדברים (והרגשות) כלפי עצמה…

האמנם שאלתי? אפשר להסתכל על זה מעוד כמה זוויות?

"סתומה?" היא מוסיפה, "סמרטוט? פחדנית? רוצה עוד כמה ברכות?"

על מה את כועסת, שאלתי אותה?

"על עצמי, שאני כזאת סמרטוט. כל אחת אחרת היתה מתגרשת ממנו."

מי זאת 'כל אחת אחרת'?

"כל אישה אחרת"

מכירה אחת כזו? היא קיימת?

"לא"

אז אין קשר בין המחשבה הזו לבין המציאות. לפחות לא שלך. במציאות שלך, את בחרת להישאר. את רוצה לספר לי למה?

"פחד כלכלי…"

לגיטימי אני אומרת. מה עוד?

"יש לי 4 ילדים קטנים. פחדתי שלא אסתדר לבד. אני לא כל כך סומכת על עצמי."

אז מה כן עשית במקום להתגרש?

"הלכנו לייעוץ זוגי כדי שנוכל לדבר. לא יכולתי להסתכל עליו.

בנוסף, עשינו הסכם שלום בית לחילופין גירושין כדי להבטיח את כל הזכויות שלי במידה ונתגרש, הגעתי אליך, ביקשתי קידום וגם קיבלתי תפקיד עם שכר גבוה יותר וגם… התחלתי להרוויח עוד כסף עכשיו מאפיית עוגות יומולדת, משהו שרציתי לעשות כבר מזמן."

ומה את אומרת על כל זה?

לא הייתי צריכה לומר יותר מזה. פתאום האמת על כל מה שקרה לאחר אותה טלטלה, הייתה כל כך נוכחת בחדר. הכוח שהיא צברה, הן ברמה האישית והן בהיבט הכלכלי, דווקא מתוך אותה בחירה להישאר, היה מאוד ברור ומוחשי.

אם תשאלי אותי אישית, אני הייתי מאוד סומכת עליך, אמרתי לה. טיפלת בצורה מאוד חכמה בפחד הכי גדול שלך – הכלכלי – ועכשיו את יכולה לבחור האם להישאר או ללכת. אין לנו מושג מה היה קורה אילו בחרת להתגרש בשלב ההוא, מה שיש לנו זה את הרגע הזה. היום, את במצב הרבה יותר טוב מהמצב בו היית בזמן הבגידה, הן רגשית והן כלכלית.

מה את חושבת עכשיו לגבי הבחירה שלך להישאר? התשובה נשארה תלויה בחדר. לא היה צורך יותר במילים.

כמובן, שכל סיפור דורש תהליך מותאם ולכן אין תשובה אחת לשאלה, האם להישאר או לעזוב לאחר בגידה. מומלץ להיעזר באיש/אשת מקצוע כדי לברר באופן אישי ומעמיק ולקבל החלטה.

להמשך קריאה >> בגידה – להישאר או לעזוב?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

אין סיכוי, הוא לעולם לא ילמד לכבד, היא אומרת לי בכאב.

אני מרגישה אותה, מכירה את החוויה ברמה האישית ומנסה לשים אותה בצד. בכל זאת, זה הסיפור שלה, לא שלי.

היא הגיעה לתהליך האימון שבורה, לאחר שחוותה בגידה.

אני רוצה להתחזק בקשה, להעלות את הביטחון העצמי כדי שאוכל להתגרש.

זו היתה הבקשה החיצונית, אולם כמאמנת אני יודעת שתמיד יש את הבקשה הפנימית, זו הלא מדוברת, בעטיה הגיעה למקום בו היא נמצאת מלכתחילה – במקרה הזה – בגידה.

בת כמה את? שאלתי

בת 35

אז אם אנחנו מדברות על כבוד, כמה באמת כיבדת את עצמך במשך כל 35 שנות חייך? אנחנו מכירות כחודשיים ואני שומעת אותך חוזרת ואומרת שאת 'לא סופרת' את עצמך בכלל. ואילו היום, סיפרת על שתי סיטואציות, שהכרחת את עצמך, במודע, לעשות משהו אחר ממה שאת רגילה תמיד, והיית מופתעת ממה שקרה.

בואי ניקח לדוגמא את סיפור המסעדה. הוא רצה לשמח אותך כדי לחגוג את הקידום שקיבלת  והזמין מקום במסעדה. אותה מסעדה שהוא מזמין תמיד. זו שאת יודעת שהוא אוהב. הרגשת איך הכעס מתחיל לעלות בך. נפגעת שהוא לא הקדיש בשבילך קצת יותר מחשבה והזמין באיזו מסעדה 'ראויה', פירשת את זה ש'הוא רואה רק את עצמו', והתגובה האוטומטית 'עוד פעם לשם? עזוב, אני לא רוצה ללכת',עמדה לך על קצה הלשון.

אבל הפעם עצרת. בחרת במודע לנשום ולא לפעול מתוך האוטומט. הבנת שהתגובה הזאת תכניס אותך למיטה, כועסת ומרחמת על עצמך וזה ממש לא האופן בו את רוצה לחגוג הערב. לא הפעם.

חשבת מה הכי היית רוצה ובמקום לריב איתו, אמרת לו את זה.

וראה זה פלא, הוא בכלל לא התווכח. הוא אפילו שמח. הוא לא כל כך מכיר מסעדות ולא יודע מה את באמת אוהבת. הוא ביטל, הזמין מחדש והיה ערב נחמד. כמובן בהתייחס למצב ביניכם עכשיו.

ואת, גם היית גאה בעצמך שהפעם באמת 'ספרת את עצמך', וגם נהנית מהערב במקום להיכנס למיטה, מתוסכלת ובוכה.

את, לומדת לכבד/לספור את עצמך ולהעריך את עצמך על השינויים שאת עושה. זה מה שחשוב לנו כעת.

ואם את מצליחה, לאחר 35 שנה, מי יודע, אולי גם הוא ילמד בסוף. או שלא. זה כבר לא בשליטה שלך.

להמשך קריאה >> איך לגבש 'כבוד עצמי'?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

"פתאום בערך בגיל 35 התחלתי להרגיש תחושות מיניות, זה היה דרך עבודה על הגוף בשיטת גרינברג, פתאום התחלתי להרגיש את החשק. קודם לא ידעתי בכלל שיש לי חשק וכבר הייתי אמא ל-2 ילדים. החשק הזה מפחיד אותי… התשוקה הזאת שאני מסוגלת לחוש מפחידה אותי, ומה אם אני אסחף…"  משהו בדברים של יונת מדבר אליך? אולי החוויה עצמה? הגילוי המאוחר של העונג המיני? חוסר החיבור למין ומיניות? אם כן, את ממש לא לבד. הרבה מאוד נשים, לא מחוברות למין, לא אוהבות מין או מרגישות שהן צריכות את זה בכלל, ובעיקר רובנו כל כך עסוקות בדברים אחרים שהעיסוק במין מתמקד בעיקר ב'איך להימנע ממנו'. מה שמאוד מקומם בכל הסיפור הזה, שהניתוק של נשים ממין ומיניות, נוצר בידי אדם. בטבען, לנשים יש פוטנציאל להיות מיניות וייצריות לפחות כמו לגברים. אז מה קרה לנו בדרך? מה מרחיק אותנו ממין והנאה מינית?

מין ומיניות כפי שאנחנו מכירות אותם, זה משהו שאורגן והוסדר אי שם  במאה ה-17, כשהיה צורך לארגן את החברה ולפקח על הסדר. הזהות המינית שלנו כ'גבר' או 'אישה', התפקידים והתכונות המוצמדים אליה – ה'נשיות' וה'גבריות', הדרך בה אנו מתנהגות, הדרך בה אנו תופסות את עצמנו ומתקשרות עם הסביבה, הכל הוטמע במיניות והפך ל'כאילו' טבעי. ולכן, אנשים רבים כל כך נבהלים כשניצב מולם אדם 'לא ברור' בזהות המינית שלו או שלה. וזו גם הסיבה, שנשים רבות כל כך כועסות כאשר הן נחשפות להתנגדות פמיניסטית להגדרות ולניסיונות לערער עליהן. כל ניסיון כזה לשנות, נחווה כאיום על המיניות והנשיות. זה מאיים מבלבל, מפר את 'הסדר' ומאוד מפחיד.

כחלק מההסדרה, גם היכולת שלנו להתחבר לאנרגיה המינית,  ליהנות ממין ולהביא את הפוטנציאל הענק הזה לידי ביטוי הוכנסה לתבניות חשיבה במטרה לשלוט 'ביצר המועד לפורענות'. קיבצתי לכן חלק ממה ששמעתי בחדר האימונים ובסדנאות:

• מין הוא אינסטינקט חייתי ולכן, התנהגות מינית והיכולת להגיע לאורגזמה, היא דבר שבא בטבעיות.
• הגבר נולד עם ידע על מין והוא אמור ל'הוביל' ו'ללמד' את האישה
• לגבר יש יצר מיני גדול יותר משל האישה
• לגבר יש צרכים מיניים מרובים משל אישה
• אישה לא זקוקה למין ולפורקן מיני באותה מידה שזקוק להם הגבר. זה טוב שיש אבל זה לא כזה חשוב
• אישה צריכה לספק את צרכי הגבר – תני לו לאכול בבית כדי שלא יצא לאכול בחוץ
• הנרתיק הוא איבר המין הראשי הנשי ולכן האורגזמה ה'אמיתית' וה'נכונה', היא האורגזמה הנרתיקית המתרחשת תוך כדי משגל
• אישה צריכה להגיע לאורגזמה בו זמנית עם בן זוגה
• מין זה מסוכן
• גבר לא יכול לשלוט בעצמו כשהוא חרמן ולכן אם זה 'קרה' בגללי, אני לא יכולה להפסיק אותו באמצע, זה לא הוגן
• בנים אוהבים מין ובנות לא
• אישה מינית היא לא אימהית
• איבר המין הוא מקום 'מלוכלך'
• על מין לא מדברים בפומבי
• גם היום בנים יעדיפו להתחתן עם הבנות הטובות ולא עם כאלו שעוברות מיד ליד
• יותר נהנים ממין כשצעירים
• אם את מושכת תשומת לב מבנים זה אומר שאת נחשקת
• אל תטרחי 'לסבול' מין אם גם ככה לא יצא לך מזה שום דבר

אני יכולה להמשיך כי יש עוד המון אבל אעצור כאן. אין פיסת אמת בכל המשפטים הללו ובכל מה שהכניסו לנו לראש בקשר למין, מיניות ואורגזמה. הכל קשקוש ואת הכל אנחנו מעלות לדיון, מנתחות ובדרך כלל גם מבטלות במעגלי הנשים שלנו. הדבר הכי חשוב שאני מבקשת לומר לכן בפוסט הזה הוא:

מין ואורגזמה הן פעולות טבעיות וחשובות לזוגיות טובה ולשביעות הרצון של כל גבר ואישה. כנסו וקיראו בפוסט המשך, למה חשובה אורגזמה. היצר המיני, הליבידו, הוא יצר החיים, המקור לייצריות וליצירתיות ולשמחת חיים. הסדרת המיניות נועדה לפיקוח חברתי, אולם היא פוגענית בעיקר לנשים ולכן כל אישה חייבת לקחת אחריות ולשחרר עצמה מכבלים אלו.

ולסיום – סקס לא מספק קורה בטבעיות, אולם מין טוב עבור גברים ונשים כאחד, דורש מידע, התנסות, תקשורת ושיתוף פעולה. כל מה שצריך בעצם לחיי זוגיות ונישואין טובים באופן כללי, לא?

להמשך קריאה >> איזה אמונות מרחיקות נשים מהנאה מינית?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.