בועז גליק, הרוח הגבית מאחורי הקלעים ומקדם האתר (הקוסם) של 'אמצעים', גוער בי כמעט שנה לשחרר אותו לאור. "את כותבת טוב, יש לך כל כך הרבה מה לתת, קדימה, סיימי ושגרי אותו אלי, אני אלחץ על 'שלח'"

ברור! אני מנפנפת אותו מעלי, הוא כמעט מוכן, אני יושבת על תיקונים אחרונים ושולחת. בסופ"ש הזה אני מסיימת… 

וכלום.

בעצם, לא ממש כלום. סל הכביסה מתרוקן במהלך אותו שבוע, פוסט נכתב ומועלה לפייס, אני מדריכה כמה קבוצות, מאמנת, מוציאה נכדים מהגן, עוקבת אחר החדשות ומה התחדש עם הזוגות בחתונה ממבט ראשון. המון עשייה, רק לא הניוזלטר.

השבוע החלטתי להפסיק לספר לעצמי ולבועז סיפורים. 

עשיתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי במרפסת. 

שש וחצי בבוקר. ערפילים של בוקר מכסים ברוך את השדות הנפרסים מולי למרחוק. אני מתרווחת בכיסא, נושמת עמוק, מרפה, מתכווננת להתבוננות פנימה.

מה יקרה אם תשחררי את הניוזלטר אני שואלת את עצמי, ממה את חוששת?

תוך שניה זה מופיע – תמונה ברורה ומדוייקת של הג'ימייל, מוצף מיילים המבקשים 'הסרה'.

אמא'לה! ככל שאני מתעכבת ומדייקת לי בדמיון את התמונה, אני מרגישה את החלושס הזה בגוף. אפילו ברגע זה, בעודי משחזרת עבורכם את החוויה.

אז זה העניין. 

באמת לא נעים לקבל מיילים ל'הסרה' מרשימת התפוצה. אבל בין זה לבין 'חלושס' המרחק גדול.

מאיפה מגיע הפחד המטורף הזה?

לפני כשנה שמעתי את ניר דובדבני מתייחס לעניין בהרצאה – "כשמישהו מבקש להסיר אותו מהרשימה, הוא אומר לכם במילים אחרות 'הסירו דאגה מליבכם'". בזמנו כששמעתי את זה, זה היה משעשע. במבחן המציאות כנראה שזה לא ממש עובד. לפחות לא עלי. 

כמאמנת אני יודעת שמקורם של פחדים ודפוסי התנהגות בילדות ושמאפשרים, מתחברים לרגש או לתחושה שעולה, אפשר להגיע לזיכרונות מתקופות מוקדמות של החיים. איפה הרגשתי את זה בפעם הראשונה הרהרתי ביני לביני בעודי לוגמת מהקפה ומתחברת לתחושה.

וזה הופיע – היום הראשון בכיתה א'.

אני רואה את עצמי שם, ילדה קטנה וצנומה בת שש נכנסת בחשש לכיתה, מפלסת דרך בין רגליים של אנשים.  המון רעש. מאוד לבד. אולי היה איתי מישהו אבל בחוויה אני מרגישה מאוד לבד. אני מסתכלת סביב, מחפשת פנים מוכרות. למעשה, אני זוכרת את עצמי מחפשת את יעל. (היא החברה הכי טובה שלי. נולדנו בהפרש של חודשיים וגדלנו יחד באותו בניין קטן בקרית ביאליק, כשרק קומה מפרידה ביננו. אני הגדולה). 

ואז אני רואה אותה. שולחן שני, שורה שנייה מימין, יושבת עם ילדה אחרת

במעורפל אני זוכרת שניגשתי אליה ומלמלתי משהו. לא זוכרת מה. אני מניחה שהיא גם ענתה משהו שפגע בי, או שלא. כילדים אנחנו מפרשים גם מבט ומעניקים לו חיים משל עצמו. אבל התחושה נצרבה. ההתכווצות הזו בבטן של הדחיה, הטעם המר של הפניית הגב והבחירה במישהי אחרת, וזה חי ונוכח מאז, במרחק של 51 שנה. 

וואו! 

אני ממשיכה ללגום מהקפה, נושמת עמוק, מנסה להכיל את התגלית החדשה.

אז זה משם. יעל הסירה אותי באותו רגע מרשימת התפוצה. זה לא משנה שבמציאות האמתית שום דבר לא השתנה בעקבות הבחירה שלה באותו בוקר בילדה אחרת. המשכנו יחד ואנחנו בקשר עד עצם היום הזה. משהו שם נצרב בתודעה ונתקע – הקשר בין דחיה לתחושה של כאב ופחד – ועכשיו, לכי תתמודדי עם כאב ומסקנות של ילדה בת שש.

אישה בת 57, מאמנת, מנחה ומרצה, מסתובבת בעולם עם ספר הפעלה של ילדה בת שש, ומבקשת להוציא איתו ניוזלטר. אתגר!

גילוי האמונות והדפוסים הם צעד ראשון וחשוב לקראת שחרור.

לפעמים עצם הגילוי משחרר ולפעמים עצם הגילוי מאפשר את הרווח הזה של העצירה, זיהוי הדפוסים האוטומטים והבחירה מחדש. בדיוק כפי שקרה עכשיו. ברגע שהבנתי שהניוזלטר מתעכב בגלל מסקנות שהסקתי כשהייתי בת שש, בחרתי לנשום עמוק, לחבק את הקטנה, ולשחרר אותו לאוויר עם הסכמה להרגיש דחייה. 

בגילי ועם הכלים שיש באמתחתי, אני סומכת על עצמי שאעמוד בזה. אני כבר לא בת שש.

אז חברים וחברות שלי, אשמח אם תבחרו להישאר ברשימה אך זה ממש בסדר עם תבחרו להסיר עצמכם ממנה. הקשר בינינו אינו תלוי בניוזלטר, כפי שהקשר שלי עם יעל, לא באמת היה תלוי במקום הישיבה שלה ביום הראשון לכתה א'. אלו פחדים ומסקנות שהסיקה ילדה בת שש. 

במידה ותבחרו להישאר איתנו, מבטיחה עלון חודשי מלא שפע וטוב לחייכם האישיים והמקצועיים.

בכל עלון תמצאו סיפור/ים עם תובנות מחיי ו/או מחדר האימונים

כלים אימוניים ליישום בחיי היום יום

ומידע מהפעילויות הקרובות של 'אמצעים'

שמחה בכם ואיתכם,

ענת קראוז

רוצה להמשיך לקבל כלים וסיפורים מחדר האימונים?

 הצטרפ/י אלינו עכשיו

להמשך קריאה >> ניוזלטר נולד

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

השבוע, העברתי סדנה בקהילת המאמנים והמאמנות של גומא בנושא איך להתמודד כשפגיעה מינית מופיעה לנו בחדר האימונים ומסיטה את התהליך מהמסלול. הסדנה היתה מעולה והחלטתי להעלות את הנושא גם כאן, דרך סיפורה של אורית, כדי שגם אתם תיתרמו..

אורית הגיעה לאימון במטרה להעלות את הביטחון העצמי. אמא ל 3 ילדים, נשואה באושר לעופר, עקרת בית מרצון. היה חשוב לה להבהיר זאת.
לפני שנתיים סיימה לימודי הומאופטיה אולם עד כה לא עסקה בזה למעט טיפולים ללא תשלום לאנשים קרובים. בפגישה הראשונה ציינה שתשמח לעבוד גם על זה.
עוד שיתפה כי היא אמא מאוד חרדתית, בעיקר לבנות ושקשה לה ליצור קשרים חברתיים. 'המזל שלי זה עופר' הצהירה, 'אחרת הייתי לבד'.

המטרה האימונית הקונקרטית שהגדירה בתחילת האימון – להעז לקנות משהו לבית בלי להתייעץ או לבקש אישור. אם זה יקרה, אני אדע שהביטחון העצמי שלי עלה הצהירה.

לכאורה, אימון רגיל על העלאת בטחון עצמי, משהו שכולנו מכירים היטב. שום דבר, מלבד סנסורים פרי נסיון של שנים, לא הכין אותי ל'פצצה' שהגיעה במפגש השלישי.

אורית הגיעה מחוייכת ונעימה כדרכה ועוד טרם התיישבה מלמלה כבדרך אגב, 'אני רוצה לשתף אותך במשהו שלא שיתפתי עד היום אף אחד כולל עופר'.
אני פה, עניתי בעודי מתיישבת, מניחה את כוס הקפה על השולחן הקטן ליד. אני לגמרי איתך.
אורית שתקה, מנסה למצוא את המילים תוך כדי שיטוט עם העיניים בשטיח למרגלותינו, כמו מחפשת קצה חוט שיסייע לה בדיבור. 'זה היה לפני המון שנים', החלה לתאר, 'כשהייתי ילדה. אני לא ממש יודעת מה היה, אבל אני יודעת שעברתי 'משהו' עם סבא… לא ממש…את יודעת… הוא לא ממש…
הבטתי בה ושתקתי כדי לאפשר להמשיך, משדרת לה עם העיניים, אני איתך. היא הביטה חזרה ונשמה ארוכות. החיבור ביננו היה מאוד נוכח.
'הוא אבא חורג של אמא שלי' המשיכה. 'לא היו לו ילדים משלו ואני הייתי הנכדה המועדפת עליו. הוא היה סבא מאוד טוב, אני חייבת לציין את זה ואני בטוחה שהוא לא עשה שום דבר בכוונה. רק… כשהיינו נוסעים לחופשה למשל, הוא לקח אותי איתו כמה פעמים לחו"ל, אז היינו ישנים באותה מיטה, והייתי רואה אותו… אני לא זוכרת מה בדיוק היה שם… אולי אני סתם מעלילה עליו… אני לא יודעת…

לאורית היה מאוד קשה להמשיך. היא הרגישה מאוד לא נוח לדבר עליו רעות.
היא גם לא זכרה להגיד מה בדיוק היה שם,
היא רק זכרה את הבלבול ואת חווית הגועל.
'אני ממש מרגישה את הגועל, גם עכשיו אני מרגישה את זה, אמרה.
אני מרגישה את זה גם, שיתפתי אותה בכנות. באמת הרגשי את הגועל והיה לי חשוב לשתף אותה בחוויה המשותפת לנו. אני אישה וחוויתי חוויות של פגיעה מינית ברמות שונות בחיי. אני ממש יכולה להתחבר לגועל הזה שאת מתארת. זה מאוד ברור ונוכח עכשיו בחדר. כמאמנת, אני בדרך כלל לא אשתף בחוויות אישיות, אולם במקרים כאלה של פגיעות הקשורות לעולמן של נשים, ההבנה של ההיבט הקולקטיבי, מאוד עוזר להרגשה של הנורמאליות. זו לא רק אני, נשים רבות, בכל העולם, חוות חוויות דומות.

זכרון של תקיפה מינית, שהודחק במשך שנים, צף ועולה בדרכים שונות. במקרים רבים מופיע רק הרגש או הריח, לפעמים צליל ומעורר זיכרון. אם מאפשרים לזה להיות, צפים זכרונות נוספים. ולפעמים לא. אין חוקים לנפש.

כרגע אצל אורית יש זיכרון קלוש אבל הרגש מאוד נוכח. האישור שאורית קיבלה בחדר לרגש, מאוד הרגיע אותה. היא לא מדמיינת, משהו שם היה והגוף זוכר. היא נורמאלית

בדקתי איתה מה היא מבקשת ממני בהקשר הזה של הפגיעה והיא בקשה להמשיך לבדוק מה היה שם. בקשה שאהיה איתה בדיוק כמו שהייתי היום.
הסכמתי והיא לקחה על עצמה להעלות את הזיכרונות בכתב. בקצב ובהתאם למה שירגיש לה נכון. היא תתחיל ברגש ותראה מה יצוץ עוד.
כעוגן, נתתי לה את מספר הטלפון של קו הסיוע – 1202, במידה ותרגיש מצוקה כלשהי בין המפגשים ותרצה לדבר.

תהליך האימון עם אורית, בעקבות הגילוי, היה קצת שונה.

עבדנו על חיבור לכוחות, כפי שאנחנו עושים בכל אימון
אבל באימון הזה הבאנו יותר את הילדה הקטנה, שנבהלה, נגעלה, התבלבלה והרגישה חוסר אונים, לקידמת הבמה.
היא הייתה נוכחת כל האימון, במערכת היחסים ביננו ובאירועים שאורית הביאה ממערכות היחסים בחייה. היא קיבלה הכרה, הוקרה ולאט לאט היא נרגעה. אורית הבוגרת לקחה פיקוד והיא אהבה את זה ואת עצמה יותר ויותר מיום ליום.
אורית הבינה, עד כמה הילדה הקטנה שבה והדפוסים שסיגלה כדי לשרוד, ניהלו את חייה עד כה ומצאה דפוסים אלטרנטיביים יעילים יותר לחייה הבוגרים.
המרחב הבטוח שיצרנו ביננו, איפשר לדבר על הכל.
שילבנו בתהליך ידע ומידע על פגיעה מינית, העמקנו בהבנה לגבי התפיסה החברתית וכיצד היא משפיעה על החוויה ועל ההשלכות ולרגשות הקשים לעלות, להיות ולעבור טרנספורמציה. להכל היה מקום.
במקביל, אורית עבדה על בניית הקליניקה שלה כהומאופטית והחלה לקבל לקוחות.

החוויה הבסיסית בפגיעה מינית היא נישול מהכוח, בלבול, פריצת גבולות וניתוק מהזולת ולכן ריפוי אמיתי יכול להיווצר רק בתוך מערכת יחסים המעניקה חוויה מתקנת ומחזירה את השליטה לנפגעת.
הרמן ניסחה את זה מאוד מדויק בספרה טראומה והחלמה: "עקרון ההחלמה הראשון הוא העצמת נפגעי הטראומה. שומה עליהם להיות מחוללי החלמתם ומושליה. אחרים יכולים להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה אבל לא ריפוי. ניסיונות רבים לעזור הנעשים מתוך רצון טוב וכוונות טובות, נכשלים מפני שהעיקרון היסודי של העצמה אינו נשמר.

בתהליך האימון, אנחנו בונים את הסביבה הפנימית והחיצונית שלה כדי שתתמוך בבעיה ותצמצמה. כשמדובר בפגיעה מינית, מאפשרים לה להיות נוכחת בחדר, מעניקים לה מסגרת, מנרמלים את החוויה, מקשיבים לכל מה שהיא מבקשת והתהליך נוצר מעצמו, כשהבסיס הוא מערכת יחסי אימון כנה, אותנטית, עם גבולות ברורים ואמון מלא במתאמנת שהיא בעלת כוחות ריפוי.

למי זה מתאים?

נערות (מעל גיל 14): אני מאמנת נערות מעל גיל 14 שחוו פגיעה ו/או הטרדה מינית, על ידי אדם קרוב או זר, במקום בילוי, בבית, בביה"ס, בעבודה, בחוץ או באינטרנט.

נשים: אני מאמנת נשים שחוו פגיעה מינית בכל גיל או זמן בו יבחרו להפר את השתיקה ולעבור תהליך של עיבוד הפגיעה, סגירת מעגל וצמיחה אישית. נשים שעברו פגיעה או הטרדה מינית במערכת יחסים זוגית חד פעמית או ממושכת, על ידי אדם קרוב, בן משפחה, בן זוג, בעל, הטרדה ו/או פגיעה מינית במקום העבודה על ידי מנהל, בוס או עמית בעבודה.

מעגלים משניים: אני מאמנת בני משפחה וחברים במעגלים הקרובים של נפגעות טראומה מינית, החווים בעצמם קושי בעיבוד החוויה ורוצים לרכוש כלים לסיוע לנפגעת ולסיוע עצמי.

להמשך קריאה >> איך להתמודד עם פגיעה מינית?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

היום אני רוצה שנדבר על השכן שלי, הצהירה בעודנו מתקדמות לחדר האימונים עם הקפה.

ולפני שהספקתי לענות, נכנסה בפול גז לתוך הסיפור ופרסה את משנתה, כמה השכן ממרר בשנה האחרונה את חייה ואתמול זה כבר עבר כל גבול והיא הגישה תלונה במשטרה.

נשמתי.

כמאמנים, אנו נדרשים לעיתים קרובות להחליט, האם לאפשר 'לאירועים מסעירים מהחוץ' להיכנס לחדר ולהסיט אותנו מתהליך האימון, לקחת חזרה את ההנהגה ולהחזיר למסלול

או, כפי שעשיתי במקרה זה, 'גם' ו'גם'.

חתיכת דילמה מחדר האימונים/מהחיים!

החיים שלנו עמוסי רעשים. אנחנו בונים תכניות, צועדים בדרך להשגת מטרות, ובום, משהו קורה ואנחנו נשאבים לכאוס.

אתמול זה קרה לי בקטן – היתה לי מריבה עם בן זוגי. זה לא קורה הרבה, אולם כשזה בא, זה עוצמתי ושואב. זכרתי את התכניות שלי לאחר הצהריים, משובים למאמנים מודרכים, הפוסט הזה שאתם קוראים עכשיו… וכלום. הרגשתי שאני לא יכולה לפנות את עצמי ובחרתי לעצור.

כשאנחנו בהצפה רגשית המוח שלנו נכנס למוד של הישרדות והיכולת לחשוב בהיגיון מושבתת. ככה זה, חבל על המאבק. הדבר היחיד שכדאי לעשות, זה לעצור, לנשום, לא להיבהל ולאפשר לעצמנו את הזמן. תצמח. משם למידה חשובה. באחריות.

וכך עשיתי. עצרתי, ריחמתי על עצמי, כעסתי, נשמתי ואז לאחר שאפשרתי לכעס להיות, יכולתי גם לקחת אחריות על חלקי בסיטואציה ולזהות מה אני מבקשת שיהיה בשיחה של 'אחרי' ובכלל.

כן יש לנו אפשרות לבחור מה אנחנו רוצות ומי אנחנו רוצות להיות בכל רגע נתון. אל תאמינו לי, נסו בעצמכן.

אבל בואו נחזור לחדר האימונים.

האג'נדה האימונית גורסת שהמתאמן הוא בעל התוכן ואנחנו מנהלי התהליך. בתהליך האימון, אנחנו עובדים עם התוכן שהמתאמן מביא לחדר.

המתאמנת הספציפית הזו, הגיעה לאימון בבקשה להתייצב כלכלית. היא התגרשה לאחרונה ונמצאת בחרדה כלכלית, 'המשפריצה' לדבריה, על הסביבה. בתהליך האימון, אנחנו עובדות על בניית התמונה המנצחת לעסק צדדי של אפייה –  אהבתה הגדולה.

לתת לשכן להיכנס לחדר, או לא?

לכאורה, לא קשור לתהליך.

המתאמנת בסערת רגשות וטוענת שאינה יכולה להמשיך מבלי 'לפרוק' את הסיפור

האמנם?

ומי מבין שתינו אמור לקבוע את זה? אני כמנהלת התהליך, או היא כאחראית התוכן?

פה עולה השאלה מה הופך 'תוכן' לרלוונטי ואיזה 'תוכן' רלוונטי לתהליך ויישאר בחדר ואיזה 'תוכן' להשאיר בחוץ.

והנה לכם/ן דילמה אימונית, שהיא גם דילמה לחיים.

כי גם בחיים, כפי שקרה לי אתמול, אני נדרשת לעצור ולבחור, האם לאפשר לעצמי להישאב לדרמות של החיים, כמה זמן לתת לעצמי להשתבלל ואיך ומתי לעצור ולהחזיר את עצמי למסלול כדי לעמוד במחוייבויות.

והכי חשוב, איך לעזאזל ברגע האמת, אדע לעשות את זה?

השאלה האימונית הנדרשת במקרה הזה אותה זרקתי בחלל החדר –

"אנחנו עובדות כרגע על התמונה המנצחת שלך, האם את רואה קשר בין המריבה עם השכן לבין השגת המטרה – עצמאות כלכלית?

• אינטגרציה בין מה שעולה לבין התהליך – אחד הכלים החשובים באימון ובחיים.

• • השתרר שקט ואחרי רגע המשיכה "אבל אני לא יכולה להיכנס לחדר הזה ופשוט 'לשחק' כאילו כלום לא קרה ביומיים האחרונים ובכלל בשנה האחרונה. הוא ממרר לי את החיים. זה לא טבעי. אני לא חיה בריק, האימון זו לא איזו מעבדה סטרילית.

אני יודעת, עניתי לה ושיתפתי אותה במריבה שלי  עם בן זוגי ובבחירה לעצור הכל ולתת לזה מקום. (כמאמנת, כשזה רלוונטי, אני משתפת באירועים מחיי הפרטיים כדי לעגן את התיאוריות האימוניות בחיים. אימון הוא תהליך משותף. אבל רק כשזה רלוונטי ונקודתי).

לפעמים קשה ובוחרים להישאב לרחמים עצמיים והאשמות. זה בסדר, נירמלתי עבורה את החוויה שהיא עוברת (עוד כלי אימוני חשוב). חשוב רק שנזהה איפה את כרגע ולמה את בוחרת לתת משקל בתהליך. בשביל זה הגעת לאימון.

• • • והנה הלמידה כמאמנים ולחיים.
      • כשיש אירוע שמסיט אותנו מהדרך, לעצור. יתכן שלא יהיה אפשרי לעצור מיד, זה ממש בסדר, אפשר 'להתבשל' קצת במיץ של רחמים עצמיים והאשמות. זה דפוס ילדי מנחם, אנחנו לא רובוט.

ויחד עם זאת, לדעת שאנחנו כרגע בדפוס ובשלב כלשהו לבחור לעצור ולזהות:

• • • • • • מה האירוע הזה משקף לי לגבי עצמי או לגבי המטרות שלי כרגע
          • האם יש מכנה משותף בין המטרות שלי או התהליך ההתפתחותי בו אני נמצאת כרגע לבין האירוע
          • מה הלמידה – מה אני צריכה לעשות בתוכי כדי לצמוח מזה ולהתקדם

זה בדיוק מה שעשינו בתהליך. היא בחרה לעצור וללמוד מזה משהו.

• • • • • • זיהינו שבחיים היא נשאבת המון לדרמות, להאשמות ולרחמים עצמיים ואז היא יוצאת למסע קניות כדי לפצות את עצמה ולהרגיש טוב. רבים ניגשים למקרר ורבים עוד יותר עושים גם וגם
          • זיהינו גם את ההתקה של התסכול מהחרדה הכלכלית שלה לעבר השכן. נכון, הוא עושה רעש וילדיו מפילים דברים מהמרפסת לגינה שלה. אבל הכעס והמשקל שהיא נותנת לזה, מעט חסרי פרופורציה ומצביעים על גורם פנימי אחר. נטפל בזה בשלב מאוחר יותר בתהליך.
          • הרווח בדרמות, כמו בהתנהלות הכלכלית, לא לקחת אחריות – כרגע זיהינו פחד להיכשל אבל יש בטוח עוד
          • כדי לנהל עסק ולהתייצב כלכלית, עליה לקחת אחריות, לעבוד ממוקד, לפתח משמעת עצמית ועמוד שדרה יציב.
          • היא זיהתה כמה כוח יש בתהליך ההתייצבות הזה, ומאוד התרגשה כשהבינה, שהרווח בהקמת העסק שלה מעוגות, יכול להחליף בהצלחה, את הרווח שיש לה כשהיא ברחמים עצמיים ובמסעי קניות. החלפת הדפוס האוטומטי בדפוס מקדם – עצירה ובחירה מודעת לקחת אחריות.

באימון היא בחרה להפיק למידה ולהתקדם.

• • • • • כמאמנת בחרתי להשתמש במה שנכנס לחדר (התוכן) ולחבר אותו לתהליך.

ובמה שנכנס לחיי ולהפיק ממנו למידה לעצמי וגם עבורכם.

• • • • • • החיים כשיחת אימון.
            • להמשך חיים נפלאים
              • ענת

להמשך קריאה >> איך להימנע מדרמות באימון ובחיים?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

הרהורים ערב יום הכיפורים

היא הגיעה לפגישת אימון לפני מספר חודשים, עם בקשה שאלווה ואחזק אותה בשינוי שהיא עוברת.
אישה יפה ורגישה. עברה לפני מספר חודשים לאיזור השרון, בנסיון להשתקם ממשבר אישי.
הפגישה היתה טובה ומאוד משמעותית עבורה. נזכרה בכוחות שלה, בהזדמנויות שכבר יש בסביבה להתפתחות מקצועית ואפילו קיבלה החלטה אחת להמשך.
יצאה מאוד מחוזקת, עם כיוון ובחירה להמשיך באימון.
בסופו של דבר, החליטה לאחר כחודש, לחזור לביתה.
בירכתי אותה על החלטתה והזכרתי שהפגישה לא שולמה.
כמאמנת, אני מלמדת נשים לעמוד על זכותן ולדרוש את המגיע להן. נאה דורשת נאה מקיימת.
מאז, עברו כמה חודשים, בהם שלחתי תזכורות עם ד"ש ונעניתי ב'בוודאי, כבר מעבירה, סליחה שלא…' וכו'.
בשבוע שעבר שלחה מסרון שאין בכוונתה לשלם עבור המפגש מאחר וזו היתה פגישת היכרות ועבור פגישת היכרות היא לא משלמת. לאחר ששלחה, חסמה את הערוץ.
כעסתי עליה. אפילו רתחתי מכעס.
הרגשתי שהיא פוגעת בי אישית.
פעמים רבות אני מלווה נשים ללא עלות ועושה זאת באהבה.
כשאני בוחרת בזה, לא כשבוחרים עבורי.
החלטתי לא להגיב מיד ולקחתי לעצמי כמה ימים לחשוב. בעיקר לזהות מה גורם לי להרגיש כל כך פגועה.
בדרך כלל אני יודעת לעשות הפרדה ולא נפגעת אישית ממעשים של אחרים. פה זה הרגיש אחרת.
הרגע הבנתי שאני יוצרת קשר ביני לבין המעשה וגם בינה לבין המעשה וזה יוצר את הפגיעה.
בחרתי לעשות הפרדות, ביני, בינה ובין המעשה.
המעשה עצמו בהחלט פוגעני בהיבט הכלכלי. אני לא מסכימה לא עם הדרך ולא עם המעשה. בהקשר זה, אחליט איך להגיב.
לאישה עצמה, אני בוחרת לסלוח.
החיים מורכבים מתקופות ואירועים שונים וכך גם כל אחד ואחת מאיתנו- אנחנו יצורים מורכבים, המתנהלים בתנאים מורכבים ופועלים ומופעלים מתוך מורכבות זו.
אין לי מושג איפה היא היום ומה ניהל אותה בכתיבת המסרון. אני מניחה שהיתה שם חוויה לא טובה. כך זה בהחלט הרגיש, אבל זה לא שלי.
אם פעם ניפגש, אני מניחה שאבין יותר, מה הוביל למעשה.
ולגבי עצמי, אני עדיין בוחנת את חלקי באירוע ומה התעורר שם שהוא שלי, כדי לצמוח ולהמשיך הלאה. מה שברור שאין קשר בין המעשה והבחירות שלה לביני. הבחירות שלה קשורות לדברים ומקומות אחרים מתוך החיים והחוויות שלה.

הרגע הזה, בו ההפרדות- ביני לבין האחר/ת, ביני לבין המעשים- נעשות מוחשיות וברורות, הוא רגע מכונן של חופש מוחלט.
נסו את זה בעצמכם/ן וכמובן, אפשרו לעצמכן/ם לסלוח.

להמשך קריאה >> איך לאמן את שריר הסליחה

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

ראיתי את הפוסט שפרסמת בשבת על סליחה היא אומרת, 

ברגע שהיא מתיישבת על הספה. 

מעניין מה שעשית שם עם ההפרדה בין המתאמנת שלך למעשה ובינך לבינה.

זה גרם לי לחשוב, ואחר כך התעצבנתי.

יש מצבים שאת יכולה לעשות את ההפרדות האלה שלך ויש מצבים שלא. ואת יודעת את זה.

אני לא סולחת! 

אין סיכוי שאני אסלח לו!

זה בסדר, אני עונה, כשהיא עוצרת רגע להסדיר נשימה, 

אל תסלחי. את ממש לא חייבת לסלוח.

הסליחה בשבילך, לא בשבילו.

בזה אני לא מסכימה איתך, היא פוסקת בכעס.

כשמישהו עושה מה שהוא עשה, הוא לא ראוי לסליחה.

את צודקת, אני מאששת שוב את דבריה. בגידה כזו, בתקופה כל כך רגישה שלך, 

זה מעשה שמאוד קשה לסלוח עליו.

(מי כמוני יודעת אני מהרהרת ומיד מסיטה את המחשבה)

אל תסלחי על המעשה, אני מציעה, אבל את יכולה לסלוח לאדם על החולשה שלו, בשל אנושיותו.

אין סיכוי! היא מצהירה בעיניים דומעות מלאות כאב

ואז, פתאום, אני נזכרת באווה קור ומשתפת אותה בסיפור.

לינק לכתבה – https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4753087,00.html

סיפורה של אווה קור, שנפטרה לאחרונה, הותיר עלי רושם רב מרגע שנחשפתי אליו.

האישה המרשימה הזו, בחרה לסלוח לדר' מנגלה על מעשיו המזוויעים בה ובאחותה התאומה.

היא בחרה לסלוח כדי שלחרר את עצמה

לי אין ספק, היא אמרה בראיון, שסליחה היא נוסחה לאושר. היא נותנת לי כוח להתגבר על העבר ומאפשרת לי להתמודד איתו. אני זקוקה לסליחה כדי לחיות את חיי. לא סלחתי לנאצים בגלל שהם זקוקים לסליחה, אלא מתוך מניע מאוד אגואיסטי: סלחתי להם למעני".

ובראיון אחר-

"הדבר שהנאצים עשו היה גועל נפש שלא יקרה לאף אחד בעולם, אבל תסלחו לאויב הכי גדול שלכם, זה ירפא את הנשמה שלכם. יש לכם את הכוח והאפשרות לשנות את העולם במחשבה אחת"

אני מניחה ששום פגיעה אינה משתווה לזוועות שעשו הנאצים ולכן בחירתה הותירה בי רושם כה רב לצד שאלות שהזמינו חקירה עמוקה.

מה מאפשר לאישה המדהימה הזו לסלוח?

וגם, למה אנחנו אוחזים בכעס וממאמנים לסלוח?

גם אני חוויתי בגידה, כולל לידה של ילדה מחוץ לנישואין. זה טלטל את כל עולמי, אך גם בנה אותו מחדש מהיסוד.

לפני שלוש שנים, בבחירה מודעת לשחרר ולהמשיך הלאה בטוב, בחרתי לסלוח לאיש. סלחתי לו אבל נשאר בי כעס כלפי האישה. משהו שם נשאר פתוח.

היום, לאחר השיחה עם המתאמנת בחרתי לחזור לשם ולחקור.

הנה על קצה המזלג התהליך שעשיתי בעצמי. מעניקה לכם אותו באהבה:

שאלתי את עצמי למה אנחנו אוחזים בכעס וממאמנים לסלוח?

בחוויה האישית שלי ומתוך התעמקות בחומרים שכתבה אווה קור, אני מזהה פחדים ומחשבות מעכבות וכמה הטיות חשיבה בסיסיות לא מודעות:

1. חשש שסליחה תוביל לשכחה ואז יש סיכוי להיפגע שוב – 

הטיה בסיסית לא מודעת- הכעס מגן עלי מפני פגיעה נוספת. האמנם???

1. במקרה של השואה – חשש שסליחה תגרום למקרה הנורא להתרחש שוב, כלומר, אם אני אשחרר את הכעס אני אשכח ואז זה עשוי להתרחש שוב. יושבב על ההטיה הראשונה ררק בוואריאציה אחרת

עם זה אני מסכימה, אסור לנו לשכוח. אולם, כפי שאווה טענה, האם זו הדרך היחידה לזכור? להמשיך לאחוז בכאב ולסבול? אווה בחרה במקום לאחוז בכאב, לפעול בשטח כדי למנוע שיכחה – היא סיפרה את סיפורה בהרצאות שנתנה במקומות שונים בעולם, הקימה מוזיאון לזכר השואה, נפגשה עם צאצאים של נאצים ושוחחה עימם, ואת עצמה שיחררה באמצעות הסליחה. יש המון מה ללמוד מהדרך מעוררת ההשראה שלה. בעגה המקצועית קוראים לזה קרבנות חיובית. 

השאלה המובילה כשבוחרים בדרך הזו – האם זו הדרך היחידה למנוע מעצמי שוב להיפגע, או שניתן למצוא דרכים נוספות יעילות יותר, ותמיד יש!

• מחשבה מעכבת – 'הרצחת וגם ירשת?' הוא גם פגע בי ואני גם אסלח לו? 

הטיה מחשבתית שכיחה, כאילו שהכעס שלי גורם לו לסבל. האמנם??? לכעוס זה כמו לשתות רעל ולחכות שהאחר ימות. זה לא יקרה!

1. מחשבה מעכבת – אם אני סולחת, אני משחררת את האחר מאחריות למעשיו. האמנם?

אין לי שום יכולת לשלוט במישהו אחר, או להחזיק עבורו באחריות כלשהי. רק הוא יכול לשחרר או לאחוז באחריות למעשיו.

כשאני אוחזת בכעס על האחר בשל מעשיו, אני מעניקה לו את השליטה באיכות חיי ובאושרי. הסליחה, היא מעשה אקטיבי שלי, שפשוט משחרר אותי ממנו, לעולם!

אז אני בוחרת לשחרר ולסלוח לאישה שבחרה ללדת ילד מאבי ילדיי, ממקום אגואיסטי כפי שאווה כינתה זאת. כרגע זו בחירה מודעת שתדרוש תרגול עד שתהפוך לטבעית – FAKE IT TILL YOU MAKE IT, מכירים?

המתאמנת שלי, תבחר מה לעשות, בדרך ובקצב שלה. סומכת עליה לגמרי.

להמשך קריאה >> למה קשה לנו לסלוח

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

להמשך קריאה >> איך להשמיע קול חזק וברור

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

להמשך קריאה >> איך להשיג‍ חרות אישית

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

באופן כללי, ולאורך כל תהליך האימון, זיהוי שני הווקטורים הללו, הכרחיים להתקדמות בתהליך ולעבודה ממוקדת. אנחנו מבינים מה קיים היום, מזהים את הרצוי בהיבטים השונים של החיים ובונים יחד את הדרך.

אז קדימה לעבודה:

1. העבודה מתחילה בהזמנת המתאמנ/ת להגדיר את מידת שביעות הרצון שלו/שלה בכל פלח. עדיף שעבודה זו תיעשה בבית. במידה ולא נעשתה, ניתן לעשות זאת במפגש.
2. לאחר שהמתאמנ/ת מילא/ה את המדדים. אנו נזמין להתבוננות כללית על המעגל:

איך הרגשת כשמילאת את מעגל החיים, האם משהו התחדד בעקבות ההתבוננות, האם גילית משהו חדש? האם כשאת/ה מסתכל/ת על המעגל עכשיו, משהו מתעורר בך?

עם איזה פלח התחלת? ולמה?

האם היו פלחים שהיה יותר קשה למלא, האם היו פלחים שהיה יותר קל? ולמה?

2. להזמין את המתאמן/ת להעביר קו פנימי בין הנקודות ולהראות למתאמן/ת שהמעגל הפנימי מאוד לא מאוזן מה שמצביע על כך שבאופן כללי החיים מאוד לא מאוזנים.
3. לבדוק עם המתאמן/ת האם יש איזה שהוא פלח שאם יעשה בו שינוי משמעותי השינוי ישפיע על עוד 2-3 פלחים וזה יאזן יותר את המעגל. זה לא חייב להיות הפלח עם רמת שביעות הרצון הנמוכה ביותר. אין בהכרח קשר בין הדברים.
4. לאחר שנבחר הפלח להתחיל לבדוק מה יש בו היום.

• מה מאפשר את רמת שביעות הרצון בפלח זה היום? מה 'יש' שמאפשר את זה לא מה 'אין' שגורם לכך שיהיה נמוך! מה המצב המצוי!!!
• לאן זה יעלה אם יתבצע השינוי? מה זה אומר בפועל? ואח"כ מה זה עשר ושתים עשרה באותו פלח. לזהות את המצב הרצוי!!!
• לעבור לפלחים הנוספים שיושפעו מהשינוי ולעשות את אותה עבודה כנ"ל.
• להשלים את התמונה המיטבית ולהקריא אותה.

5. לעבור לפלח בו רמת שביעות הרצון הגבוהה ביותר ולבדוק מה מאפשר את זה, מי הוא/היא שם, מאיזה מקום הוא/היא פועל/ת ולזהות עוצמות, כישורים, ערכים וכו'.
6. לחזור לתמונה המיטבית ולהזמין את המתאמן/ת לבחור 2-3 משימות לשבוע הקרוב, אשר יקדמו אותו/ה להשגת תמונה מיטבית הזו. חשוב מאוד שהמשימות תהיינה ברורות, עם תאריך מדויק. לדוגמא: "אתה רוצה להעלות את רמת שביעות הרצון שלך בפלח כסף. היום זה 3, לאן אתה רוצה להעלות את זה השבוע? נגיד ל- 4. מה אתה צריך לעשות השבוע כדי להעלות את זה מ3 ל-4? מתי את/ה עושה את זה? איך? מה את/ה צריכה להיות כדי שזה יקרה? במקום הזה ניתן להזמין את המתאמן/ת להתחבר לחוזקות שזיהינו בפלח עם רמת שביעות הרצון הגבוהה ביותר.

בהצלחה!

להמשך קריאה >> איך לעבוד עם מעגל החיים

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.

כולנו מכירים את המשפט 'מי שלא עושה, לא טועה'

ואת ההמשך, 'כל מי שעושה, לפעמים טועה'

ויחד עם זאת, בזמן אמת, מי בכלל זוכר ססמאות ניו אייג'יות?

ממה באמת אנחנו פוחדים?

ממה שנרגיש כשנגלה שטעינו. ובעיקר, מההרגשה הרעה שתמיד מתלווה לכך.

בואו נקביל את זה לטעות בפנייה בזמן נהיגה.

לפני חודש, הייתי לא עליכם בהלוויה בצומת ירקונים, ממנה נאלצתי לחתוך מוקדם, כדי להספיק לפגישה בהוד השרון. מרחק של עשר דק נסיעה.

כשעליתי על המחלף, גיליתי שטעיתי בפנייה ואני בדרכי לכביש 4, ועוד לפני שהתעשתי, נתקעתי בפקק.

'סתומה' הסתננה לי ראשונה מבין השיניים, לפני שהספקתי לעצור. ומיד אחריה הופיעו אחיותיה- 'את לא מרוכזת', 'איפה הראש שלך' 'הייתי צריכה לקחת מקדם ביטחון', 'זהו הלכה הפגישה', 'איזה דפוקה' – כמו זרם המים שיורד בכיור כשמחלצים את הפקק.

וזה כואב! עמוק בפנים זה כואב, מרגיש רע וחסר אונים.

את זה בדיוק אנחנו נמנעים להרגיש – את החמיצות הזו ואובדן השליטה – ועושים הכל כדי להימנע מכך. כולל דברים שאנחנו ממש רוצים לעשות ולהכניס לחיים.

אז איך להפסיק לפחד לעשות טעויות?

להפסיק לפחד להרגיש את הכאב הזה שנלווה לטעויות שאנחנו עושים ותמיד נעשה. אין אדם שחף מטעויות. לטעות זה אנושי.

באותו רגע שהרגשתי את זה, עצרתי והסכמתי להרגיש.

התבוננתי על המחשבות שרצו לי בראש כמו על עננים בשמים.

היום אני כבר יודעת שאין קשר ביניהן לביני.

אלו מסקנות שהסקתי ודברים ששמעתי כשהייתי קטנה ואימצתי כאמונות ביחס לעצמי

זה לא אני

לפעמים אני מתנהגת ככה –  שוכחת דברים, מעופפת, חסרת אחריות

אז מה, מי לא?

אז אני מסכימה להיות את כל אלו וזוכרת שאני עוד הרבה הרבה דברים נוספים.

ואני מסכימה לטעות, כי אני רוצה לחיות וליהנות מכל רגע בחיי.

ולגבי אותו יום, אולי הסטיה מהנתיב בכלל לא היתה טעות?

אולי נמנעה ממני תאונה בנתיב השני?

אולי. ואולי לא.

בכל מקרה, את השיעור שלי אני למדתי.

להמשך קריאה >> איך להפסיק לפחד מטעויות?

להיות אותנטי - סדנת עומק בעבודה עם רגשות ודפוסים מעכבים.

קפה עם סוקרטס- סדנת עומק בשיאלת שאלות מקדמות.

סלון פתוח למאמנות – מפגש מקצועי חודשי למאמנות ומטפלות.