כולנו מכירים את המשפט 'מי שלא עושה, לא טועה'

ואת ההמשך, 'כל מי שעושה, לפעמים טועה'

ויחד עם זאת, בזמן אמת, מי בכלל זוכר סיסמאות ניו אייג'יות?

ממה באמת אנחנו פוחדים?

ממה שנרגיש כשנגלה שטעינו. ובעיקר, מההרגשה הרעה שתמיד מתלווה לכך.

בואו נקביל את זה לטעות בפנייה.

לפני חודש, הייתי לא עליכם בהלוויה בצומת ירקונים. ממנה יצאתי מוקדם, כדי להספיק לפגישה בהוד השרון. עשר דק נסיעה מהמקום.

כשעליתי על המחלף, גיליתי שטעיתי בפניה ואני בדרכי לכביש 4, ועוד לפני שהתעשתתי, נתקעתי בפקק.

ה'סתומה' שהסתננה לי בין השיניים ומיד אחריה- 'את לא מרוכזת', 'איפה הראש שלך' והסרט של האיחור והבושה שבאה בעקבותיו, התרוצצו לי בראש כסרט נע של סושי שיצא משליטה. ובאמת למי יש שליטה כשהרגש עובד?

וזה כואב! עמוק בפנים זה כואב, מלווה בהרגשה רעה, חמיצות וחוסר אונים.

מזה אנחנו פוחדים. מהכאב, מהרגשת החמיצות ואובדן השליטה.

אז איך להפסיק לפחד לעשות טעויות?

להפסיק לפחד להרגיש כאב.

באותו רגע שהרגשתי את זה, עצרתי והסכמתי להרגיש.

התבוננתי על המחשבות שרצו לי בראש כמו על עננים בשמים.

אני יודעת שאין קשר ביניהן לביני. אלו מסקנות שהסקתי כשהייתי קטנה, שאני לא אחראית, שהזכרון שלי דפוק, שאני סתומה.

ולפעמים זה גם נכון. אני גם סתומה לפעמים וגם שכחנית ומעופפת.

אז מה, מי לא?

אז אני מסכימה להיות את כל אלו וזוכרת שאני עוד הרבה הרבה דברים נוספים.

ואני מסכימה לטעות, כי אני רוצה לחיות וליהנות.

ובכלל, מי אמר שטעיתי בפנייה?

אולי בכלל נמנעה ממני תאונה בנתיב השני?

אולי.

בכל מקרה, אני מוכנה לקבל אותי ואת המציאות בדיוק כפי שהיא-

גם וגם וגם וגם