מה מתעורר אצלנו באמצע החיים ולא מאפשר להסתובב לצד השני ולהמשיך לחלום? סיפורה של רונה
אני לא יודעת מאיפה להתחיל היא אומרת, תוך שהיא מתיישבת על הספה,
מהדקת שיער לקוקו גבוה, מנסה לארגן לעצמה מרחב שירגיש לה נוח.
בעודה משתהה אני מתבוננת בה. אישה נאה, איפה שהוא בשנות הארבעים וחמש חמישים
שיער ארוך חלק, איפור מרומז, לבוש מוקפד ומעודכן.
כבר בשיחת הטלפון הצהירה שהיא לא יכולה יותר. חייבת לקבל החלטה.
שהיא כבר כמה שנים יודעת מה צריך לעשות
מתכננת איך לעשות את זה
מקבלת החלטות
לא ישנה כמה לילות
ובסוף לא עושה כלום.
אולי תתחילי ממה שאת מרגישה, אני מציעה, יודעת שלא קל לשתף מישהי שהיא לא מכירה, בעיקר כשהיא נסערת.
יש לי בפנים 'בור שחור' היא לוחשת כאילו לעצמה , מחפשת אחיזה באיזו נקודה נעלמה על השטיח
רועי הוא החבר הכי טוב שלי
הוא אבא נהדר ושותף מלא בבית
יש לנו חברים, כסף, שנינו עובדים ומרוויחים טוב
אפילו קיבלנו ירושה נאה היא מחייכת במבוכה.
לאנשים מבחוץ אנחנו נראים ממש כמו "סיפור אהבה", היא מסמנת מרכאות באצבעותיה להדגיש את שהיא מרגישה.
הכאב שלה חזק וברור וחודר אלי עמוק פנימה, על אף מאמציה לשדר איפוק.
כמה סיפורים כאלה כבר שמעתי בחיים ובחדר האימונים. אנשים מגיעים לאמצע החיים ופתאום משהו בם משתנה או יותר נכון מתעורר ולא מאפשר להמשיך בחיים כפי שהם.
המציאות לפתע מרגישה לא מספקת יותר. היא אולי מורכבת מהחלקים הנכונים אבל הפסיפס הקיים לא עובד יותר, משוועים למשהו אחר.
רונה מדברת והלב שלי יוצא אליה.
היא מתארת באריכות ובכאב את 'החלום' ואת שברו
את הבית והחיים שבנו ומנגד את התהום שנפערה ביניהם, שבעיניה אינה ניתנת לגישור.
היא בתפקיד בכיר בהייטק, נסיעות ברחבי העולם, כנסים, בילויים, הוא שקט ומופנם, מעדיף ערב שקט בבית מול הטלוויזיה על כל בילוי אחר.
פעם זה איכשהו התאים היא מסכמת. לא הייתי צריכה יותר מאשר אותו ואת הקן המשותף שבנינו. הייתי צעירה, הכרנו מיד כשהשתחררתי מהצבא, שנתיים אחרי שאיבדתי את אמא שלי היא לוחשת, אולי זה קשור…
עבורי התמונה מתחילה להתבהר, אולם אני בוחרת כרגע לא להגיב, לא לקטוע את הרגע.
חברה שלי אומרת שזה הכל הורמונים, היא ממשיכה לבהות בנקודה נעלמה, אולי יש בזה משהו, אבל לא רק
אני כבר בת 51, כמה עוד יש לי? עשר שנים? מי יסתכל עלי אז?
אני רוצה לחיות, אני רוצה סקס, חזק, סוער, שיקפיץ לי את הלב
עכשיו יש לי עוד סיכוי…
אני יודעת מה אני צריכה לעשות, כבר החלטתי, אבל אני מתה מפחד
מה יהיה אם בעוד עשר שנים אתעורר ואגלה שטעיתי???
אם הוא היה נותן לי איזו סטירה, היה לי יותר קל לקום ולעזוב…
רונה מדברת ואני יודעת שהדרך שלה רק החלה.
אין לזה פתרון קסם. הדילמות הללו של אמצע החיים מורכבות, כואבות וחותכות בבשר החי.
אני יודעת, הייתי שם בעצמי ואני חווה את זה בכל פעם מחדש עם מתאמנות ומתאמנים
שמתעוררים יום בהיר אחד ולא מצליחים להסתובב לצד השני ולהמשיך לחלום.
לפעמים הצורך לשנות מקבל מענה בדרכים אחרות ולוא דווקא בפירוק היחסים
ולפעמים אין מנוס, ובוחרים להיפרד ולהמשיך הלאה.
מה שחשוב להבין, שהתסכולים, הכעסים כמו גם ה'רעב' למשהו אחר, נובעים מצרכים ואירועי חיים שלא קיבלו עד כה את מלוא ההתייחסות והם מתעוררים דווקא בשלב התפתחותי זה של אמצע והמחצית השניה של החיים.
בעיני, התעוררות ליבידיאנית זו מבורכת. הליבידו, יצר החיים, מתדפק על הדלת ומעורר אותנו לחזור הביתה ולדרוש את מה שמגיע לנו מהחיים. אם במיניות, בקריירה או במערכות היחסים, התעוררות זו מזמינה אותנו לפעמים בפעם הראשונה, להכניס את עצמנו למשוואה. תהליך מכונן ומתנה גדולה.
השארת תגובה
