אין סיכוי, הוא לעולם לא ילמד לכבד, היא אומרת לי בכאב.

אני מרגישה אותה, מכירה את החוויה ברמה האישית ומנסה לשים אותה בצד. בכל זאת, זה הסיפור שלה, לא שלי.

היא הגיעה לתהליך האימון שבורה, לאחר שחוותה בגידה.

אני רוצה להתחזק בקשה, להעלות את הביטחון העצמי כדי שאוכל להתגרש.

זו היתה הבקשה החיצונית, אולם כמאמנת אני יודעת שתמיד יש את הבקשה הפנימית, זו הלא מדוברת, בעטיה הגיעה למקום בו היא נמצאת מלכתחילה – במקרה הזה – בגידה.

בת כמה את? שאלתי

בת 35

אז אם אנחנו מדברות על כבוד, כמה באמת כיבדת את עצמך במשך כל 35 שנות חייך? אנחנו מכירות כחודשיים ואני שומעת אותך חוזרת ואומרת שאת 'לא סופרת' את עצמך בכלל. ואילו היום, סיפרת על שתי סיטואציות, שהכרחת את עצמך, במודע, לעשות משהו אחר ממה שאת רגילה תמיד, והיית מופתעת ממה שקרה.

בואי ניקח לדוגמא את סיפור המסעדה. הוא רצה לשמח אותך כדי לחגוג את הקידום שקיבלת  והזמין מקום במסעדה. אותה מסעדה שהוא מזמין תמיד. זו שאת יודעת שהוא אוהב. הרגשת איך הכעס מתחיל לעלות בך. נפגעת שהוא לא הקדיש בשבילך קצת יותר מחשבה והזמין באיזו מסעדה 'ראויה', פירשת את זה ש'הוא רואה רק את עצמו', והתגובה האוטומטית 'עוד פעם לשם? עזוב, אני לא רוצה ללכת',עמדה לך על קצה הלשון.

אבל הפעם עצרת. בחרת במודע לנשום ולא לפעול מתוך האוטומט. הבנת שהתגובה הזאת תכניס אותך למיטה, כועסת ומרחמת על עצמך וזה ממש לא האופן בו את רוצה לחגוג הערב. לא הפעם.

חשבת מה הכי היית רוצה ובמקום לריב איתו, אמרת לו את זה.

וראה זה פלא, הוא בכלל לא התווכח. הוא אפילו שמח. הוא לא כל כך מכיר מסעדות ולא יודע מה את באמת אוהבת. הוא ביטל, הזמין מחדש והיה ערב נחמד. כמובן בהתייחס למצב ביניכם עכשיו.

ואת, גם היית גאה בעצמך שהפעם באמת 'ספרת את עצמך', וגם נהנית מהערב במקום להיכנס למיטה, מתוסכלת ובוכה.

את, לומדת לכבד/לספור את עצמך ולהעריך את עצמך על השינויים שאת עושה. זה מה שחשוב לנו כעת.

ואם את מצליחה, לאחר 35 שנה, מי יודע, אולי גם הוא ילמד בסוף. או שלא. זה כבר לא בשליטה שלך.