בהמשך לפוסט בנושא אמנה זוגית – לשנות את הריקוד כולו, אני רוצה לשתף אתכם בהיסטוריה שעושה הזוגיות במאתיים השנים האחרונות. ידיעת ההיסטוריה יכולה להאיר על הדרך, את הדינמיקות שהתוו אותה ולשמש בסיס לחשיבה במה כדאי להתמקד על מנת לבצע תהליכי שינוי.

עם צמיחתן של הערים הוגדרו התפקידים המגדריים בנוקשות כגבר-מפרנס ואישה-נותנת שירותים. המעמד המשפחתי, הכלכלי והחברתי נקבע ע"י הגבר, ואילו האישה והילדים מילאו אחר רב הדרישות הפסיכולוגיות. השתתפות הנשים בכוח  העבודה אשר השפיעה על מאזן הכוח הכלכלי/משפחתי, וכמעט שישים שנות פמיניזם, שינו את הנוף הזה לתמיד. לפני דור, גבר דוגמת בן זוגי, היה שב מותש אחרי יום עבודה, חולץ את נעליו, לוקח עיתון, ממתין לארוחת הערב שתוגש לו לשולחן. היום, אשתו מגיעה אף היא מותשת מיום עבודה, ושניהם זקוקים לטיפול ותמיכה. כל אחד מאיתנו היה מסתדר מצוין עם האישה המסורתית, אולם כמה מצער, לאיש מאיתנו אין אישה כזאת.

כניסתן של  נשים למעגל העבודה, העלתה באופן טבעי דרישה שגברים ייטלו על עצמם יותר אחריות הן לוגיסטית והן פסיכולוגית בתחום המשפחה. הבעיה היא שלמרות שישנם גברים שמנסים ורוצים, רובם אינם יודעים איך לעשות זאת. הקושי הוא הרבה מעבר ל"מי יעשה כלים". נשים ואני ביניהן, רוצות שבן זוגנו יגביר את מעורבותו המשפחתית, רגישותו ואחריותו לרמות שלא הוכרו בדור הקודם. כולנו רוצות גבר רגיש, קשוב ואיש משפחה אשר מוכן לשים את צרכיו בצד לטובת משפחתו. הבעיה היא שגברים ובעיקר הגבר הישראלי, באמת אינם יודעים מה רוצים מהם. בתרבות שלנו, בנים וגברים לא חונכו לתקשורת שוויונית ואינטימית, הם חונכו מגיל צעיר להילחם, להשתלט ולהתחרות על מקורות הכוח.

כפי שציינתי קודם, המשבר גם הפעם, מתחיל בהתנגדות נשים למערכת יחסי הכוח. שישים שנות מאבק פמיניסטי, הולידו ידע ומחקר אקדמי, שהוביל להקמת מערך שלם של קבוצות תמיכה, סדנאות וקורסים למודעות והעצמה נשית. הנשים הן אלה שלקחו שליטה על חייהן והן גם אלה ששמות קץ בדרך כלל לנישואין. למעלה מ 70% מהגירושין ביוזמה של נשים. רב הגברים כמו בן זוגי בזמנו, אינם סובלים מהמצב הקיים, או שאינם מעזים לטלטל את המערכת או לעזוב. נשים לעומת זאת, אינן מוכנות יותר לחיות בפשרה.

כמו נשים רבות סביבי גם אני אמרתי "עד כאן". אני לא רוצה יותר ספונסר/אבא/בעל בית, אני רוצה שותף מלא לחיים, אני רוצה חבר  שיקשיב לי, שיהיה מחובר רגשית לסביבה ולעצמו. אני רוצה פרטנר שיתקשר איתי ברמה האינטימית ויחד נלמד לייצר מרחב של כבוד ואהבה, אני מרגישה בודדה.

בדיעבד אני יודעת שגם אבי ילדיי הרגיש בודד. הוא רק לא שיער שאפשר אחרת והיה ממשיך כך עד 120.  אישי לשעבר פעל מתוך תפקידו כגבר,- להתעצם כלכלית, ולהביא אוכל למשפחתו. לא אחת הוא התבטא בתסכול: "נמאס לי שמתייחסים אלי בבית הזה כמו לכספומט", "אני טוב רק כשרוצים ממני משהו". אולם בסך הכל, הוא החזיק בכוח, הצליח בעסקים ודאג לצורכי משפחתו. שנינו מילאנו את התפקיד החברתי שיועד לנו. היום אני מבינה עד כמה שגינו.

התהליך לקראת כינון מבנה אלטרנטיבי לזוגיות המסורתית היא משימת חיים. היעדר השוויון, הקצרים בתקשורת והבלבול שרבים חווים במערכות יחסים, בזוגיות, במשפחה ובהורות, מתקיימת גם בתחומי החיים האחרים כולל בעולם העבודה. הזוגיות היא המיקרו המצביע על המקרו. ניכר כי היום צץ הצורך ללמוד יחד איך לעשות את זה נכון.

המודל שמוצע היום באימון לפיתוח יחסים זוגיים שוויוניים, מושתת על יצירת חוזה עדכני של זוגיות בהתבוננות ושכתוב מחדש של התפיסה העצמית והמינית והדרך בה היא באה לידי ביטוי בקשר. העניין שלי אינו מצטמצם בשינוי התנועה של כל רקדן. אני רוצה לשנות את הריקוד כולו. כגברים וכנשים, אנחנו חייבים ללמוד צעדים חדשים ולאזן את התנועה, כך שיתאימו למי שאנחנו היום.