ליוני היה ברור מההתחלה מה הוא מבקש בתהליך האימון. תעזרי לי להיפרד. אני גרוש כבר שנתיים וחצי והיא ממשיכה לנהל לי את החיים. סע לפה, קח לשם, כל יום טלפונים עם הוראות, אני חייב לעשות איתה ועם המשפחה שלה חגים. נמאס לי!

השבוע הוא נכנס לחדר קורן כולו: "את לא מאמינה, אתמול כשהחזרתי את עידו הביתה, היא שאלה אותי אם בא לי להיכנס לקפה. בחיים היא לא הכינה לי קפה, הייתי בשוק!".

הוא היה בשוק ועבורי זה סימן שאפשר להתכונן לסיום תהליך. הפרצוף הקורן שלו הזכיר לי את מתן, הנכד שלי, כשהוא יורד מסולם החבלים בגינה, לאחר שהצליח לטפס עד השלב העליון. הוא מת מפחד כשזה מתחיל להיות גבוה, אני יודעת, אבל הוא לא מוותר. כשהוא יורד יש לו את אותה הבעה על הפנים.

"אני ממש לא בשוק", עניתי לו. "מעולם קודם לכן, לא היה לה עם מי לשתות קפה. לא היתה לך נוכחות, היית שקוף. מהבעות הפנים שלו ראיתי שהוא מבין, לגמרי מבין, על מה אני מדברת.

אפשר לומר כמעט בנימה גורפת, כי ככה זה עם פחדים. הם מצטמצמים כשמפסיקים להיבהל מהם ומעזים להסתכל להם בלבן של העיניים. קוראים לזה 'לנהל את הפחד' אבל אני לא מאמינה שאפשר לנהל פחדים. אפשר ללמוד להתנהל אחרת ממה שרגילים, כשעומדים מול משהו מפחיד במיוחד. אבל קודם כל צריך לעצור.

זה מזכיר לי סצינה בסרט אליס בארץ הפלאות. רואים שם את אליס בורחת מכלב במן מבוך מפותל שנראה ללא מוצא. היא נמלטת אחוזת אימה, מועדת וקמה וממשיכה במנוסה, וככל שהיא מגבירה את המהירות, כך הכלב גדל ומתעצם, שיניו גדלות והעיניו הענקיות יוצאות מחוריהן מרב תאווה לטרוף אותה. עד הרגע, בו היא אוזרת אומץ, מסתובבת ומביטה לו יש לתוך העיניים.

בשניה זו הוא נעצר. הוא מחזיר לה מן מבט כזה של 'אני לא מאמין', משתהה עוד שנייה לבחון את מידת רצינותה, וכשהיא לא זזה, רואים איך הוא פתאום מתחיל להתכווץ ולהצטמצם, עוד ועוד, עד שהוא הופך לכלבלב שעשועים מתוק, שנשכב על הגב כדי שהיא תעשה לו קיצי בבטן.

כן ידידיי, זה בדיוק מה שיקרה גם עם הפחדים שלכם. אם זה בעל, בוס, 'אקסית', או סולם חבלים בגינה.

הממדים שלהם, או יותר נכון הממדים שהענקתם להם, יצטמצמו, ככל שתעזו להזדקף מולם, להישיר מבט ולבחור בהתאם למה שנכון עבורכם ולפעול בהתאם. בלי פעולה ותרגול גם כשהקישקע מפרפר, שום דבר לא באמת ישתנה. באחריות!

אז בואו, לא חייבים להישאר ולעשות להם קיצי בבטן. זה אפשרי, אבל ממש לא מחויב המציאות. אפשר גם פשוט לשחרר אותם לדרכם ולהמשיך חופשיים בכיוון האחר.