ראיתי את הפוסט שפרסמת בשבת על סליחה היא אומרת, 

ברגע שהיא מתיישבת על הספה. 

מעניין מה שעשית שם עם ההפרדה בין המתאמנת שלך למעשה ובינך לבינה.

זה גרם לי לחשוב, ואחר כך התעצבנתי.

יש מצבים שאת יכולה לעשות את ההפרדות האלה שלך ויש מצבים שלא. ואת יודעת את זה.

אני לא סולחת! 

אין סיכוי שאני אסלח לו!

זה בסדר, אני עונה, כשהיא עוצרת רגע להסדיר נשימה, 

אל תסלחי. את ממש לא חייבת לסלוח.

הסליחה בשבילך, לא בשבילו.

בזה אני לא מסכימה איתך, היא פוסקת בכעס.

כשמישהו עושה מה שהוא עשה, הוא לא ראוי לסליחה.

את צודקת, אני מאששת שוב את דבריה. בגידה כזו, בתקופה כל כך רגישה שלך, 

זה מעשה שמאוד קשה לסלוח עליו.

(מי כמוני יודעת אני מהרהרת ומיד מסיטה את המחשבה)

אל תסלחי על המעשה, אני מציעה, אבל את יכולה לסלוח לאדם על החולשה שלו, בשל אנושיותו.

אין סיכוי! היא מצהירה בעיניים דומעות מלאות כאב

ואז, פתאום, אני נזכרת באווה קור ומשתפת אותה בסיפור.

לינק לכתבה – https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4753087,00.html

סיפורה של אווה קור, שנפטרה לאחרונה, הותיר עלי רושם רב מרגע שנחשפתי אליו.

האישה המרשימה הזו, בחרה לסלוח לדר' מנגלה על מעשיו המזוויעים בה ובאחותה התאומה.

היא בחרה לסלוח כדי שלחרר את עצמה

לי אין ספק, היא אמרה בראיון, שסליחה היא נוסחה לאושר. היא נותנת לי כוח להתגבר על העבר ומאפשרת לי להתמודד איתו. אני זקוקה לסליחה כדי לחיות את חיי. לא סלחתי לנאצים בגלל שהם זקוקים לסליחה, אלא מתוך מניע מאוד אגואיסטי: סלחתי להם למעני".

ובראיון אחר-

"הדבר שהנאצים עשו היה גועל נפש שלא יקרה לאף אחד בעולם, אבל תסלחו לאויב הכי גדול שלכם, זה ירפא את הנשמה שלכם. יש לכם את הכוח והאפשרות לשנות את העולם במחשבה אחת"

אני מניחה ששום פגיעה אינה משתווה לזוועות שעשו הנאצים ולכן בחירתה הותירה בי רושם כה רב לצד שאלות שהזמינו חקירה עמוקה.

מה מאפשר לאישה המדהימה הזו לסלוח?

וגם, למה אנחנו אוחזים בכעס וממאמנים לסלוח?

גם אני חוויתי בגידה, כולל לידה של ילדה מחוץ לנישואין. זה טלטל את כל עולמי, אך גם בנה אותו מחדש מהיסוד.

לפני שלוש שנים, בבחירה מודעת לשחרר ולהמשיך הלאה בטוב, בחרתי לסלוח לאיש. סלחתי לו אבל נשאר בי כעס כלפי האישה. משהו שם נשאר פתוח.

היום, לאחר השיחה עם המתאמנת בחרתי לחזור לשם ולחקור.

הנה על קצה המזלג התהליך שעשיתי בעצמי. מעניקה לכם אותו באהבה:

שאלתי את עצמי למה אנחנו אוחזים בכעס וממאמנים לסלוח?

בחוויה האישית שלי ומתוך התעמקות בחומרים שכתבה אווה קור, אני מזהה פחדים ומחשבות מעכבות וכמה הטיות חשיבה בסיסיות לא מודעות:

1. חשש שסליחה תוביל לשכחה ואז יש סיכוי להיפגע שוב – 

הטיה בסיסית לא מודעת- הכעס מגן עלי מפני פגיעה נוספת. האמנם???

1. במקרה של השואה – חשש שסליחה תגרום למקרה הנורא להתרחש שוב, כלומר, אם אני אשחרר את הכעס אני אשכח ואז זה עשוי להתרחש שוב. יושבב על ההטיה הראשונה ררק בוואריאציה אחרת

עם זה אני מסכימה, אסור לנו לשכוח. אולם, כפי שאווה טענה, האם זו הדרך היחידה לזכור? להמשיך לאחוז בכאב ולסבול? אווה בחרה במקום לאחוז בכאב, לפעול בשטח כדי למנוע שיכחה – היא סיפרה את סיפורה בהרצאות שנתנה במקומות שונים בעולם, הקימה מוזיאון לזכר השואה, נפגשה עם צאצאים של נאצים ושוחחה עימם, ואת עצמה שיחררה באמצעות הסליחה. יש המון מה ללמוד מהדרך מעוררת ההשראה שלה. בעגה המקצועית קוראים לזה קרבנות חיובית. 

השאלה המובילה כשבוחרים בדרך הזו – האם זו הדרך היחידה למנוע מעצמי שוב להיפגע, או שניתן למצוא דרכים נוספות יעילות יותר, ותמיד יש!

 

• מחשבה מעכבת – 'הרצחת וגם ירשת?' הוא גם פגע בי ואני גם אסלח לו? 

 

הטיה מחשבתית שכיחה, כאילו שהכעס שלי גורם לו לסבל. האמנם??? לכעוס זה כמו לשתות רעל ולחכות שהאחר ימות. זה לא יקרה!

1. מחשבה מעכבת – אם אני סולחת, אני משחררת את האחר מאחריות למעשיו. האמנם?

אין לי שום יכולת לשלוט במישהו אחר, או להחזיק עבורו באחריות כלשהי. רק הוא יכול לשחרר או לאחוז באחריות למעשיו.

כשאני אוחזת בכעס על האחר בשל מעשיו, אני מעניקה לו את השליטה באיכות חיי ובאושרי. הסליחה, היא מעשה אקטיבי שלי, שפשוט משחרר אותי ממנו, לעולם!

 

אז אני בוחרת לשחרר ולסלוח לאישה שבחרה ללדת ילד מאבי ילדיי, ממקום אגואיסטי כפי שאווה כינתה זאת. כרגע זו בחירה מודעת שתדרוש תרגול עד שתהפוך לטבעית – FAKE IT TILL YOU MAKE IT, מכירים?

המתאמנת שלי, תבחר מה לעשות, בדרך ובקצב שלה. סומכת עליה לגמרי.