גילוי נאות, לניוזלטר הזה היתה לידה ארוכה ומייגעת.

בועז גליק, הרוח הגבית מאחורי הקלעים ומקדם האתר (הקוסם) של 'אמצעים', גוער בי כמעט שנה לשחרר אותו לאור. "את כותבת טוב, יש לך כל כך הרבה מה לתת, קדימה, סיימי ושגרי אותו אלי, אני אלחץ על 'שלח'"

ברור! אני מנפנפת אותו מעלי, הוא כמעט מוכן, אני יושבת על תיקונים אחרונים ושולחת. בסופ"ש הזה אני מסיימת… 

וכלום.

בעצם, לא ממש כלום. סל הכביסה מתרוקן במהלך אותו שבוע, פוסט נכתב ומועלה לפייס, אני מדריכה כמה קבוצות, מאמנת, מוציאה נכדים מהגן, עוקבת אחר החדשות ומה התחדש עם הזוגות בחתונה ממבט ראשון. המון עשייה, רק לא הניוזלטר.

השבוע החלטתי להפסיק לספר לעצמי ולבועז סיפורים. 

עשיתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי במרפסת. 

שש וחצי בבוקר. ערפילים של בוקר מכסים ברוך את השדות הנפרסים מולי למרחוק. אני מתרווחת בכיסא, נושמת עמוק, מרפה, מתכווננת להתבוננות פנימה.

מה יקרה אם תשחררי את הניוזלטר אני שואלת את עצמי, ממה את חוששת?

תוך שניה זה מופיע – תמונה ברורה ומדוייקת של הג'ימייל, מוצף מיילים המבקשים 'הסרה'.

אמא'לה! ככל שאני מתעכבת ומדייקת לי בדמיון את התמונה, אני מרגישה את החלושס הזה בגוף. אפילו ברגע זה, בעודי משחזרת עבורכם את החוויה.

אז זה העניין. 

באמת לא נעים לקבל מיילים ל'הסרה' מרשימת התפוצה. אבל בין זה לבין 'חלושס' המרחק גדול.

מאיפה מגיע הפחד המטורף הזה?

לפני כשנה שמעתי את ניר דובדבני מתייחס לעניין בהרצאה – "כשמישהו מבקש להסיר אותו מהרשימה, הוא אומר לכם במילים אחרות 'הסירו דאגה מליבכם'". בזמנו כששמעתי את זה, זה היה משעשע. במבחן המציאות כנראה שזה לא ממש עובד. לפחות לא עלי. 

כמאמנת אני יודעת שמקורם של פחדים ודפוסי התנהגות בילדות ושמאפשרים, מתחברים לרגש או לתחושה שעולה, אפשר להגיע לזיכרונות מתקופות מוקדמות של החיים. איפה הרגשתי את זה בפעם הראשונה הרהרתי ביני לביני בעודי לוגמת מהקפה ומתחברת לתחושה.

וזה הופיע – היום הראשון בכיתה א'.

אני רואה את עצמי שם, ילדה קטנה וצנומה בת שש נכנסת בחשש לכיתה, מפלסת דרך בין רגליים של אנשים.  המון רעש. מאוד לבד. אולי היה איתי מישהו אבל בחוויה אני מרגישה מאוד לבד. אני מסתכלת סביב, מחפשת פנים מוכרות. למעשה, אני זוכרת את עצמי מחפשת את יעל. (היא החברה הכי טובה שלי. נולדנו בהפרש של חודשיים וגדלנו יחד באותו בניין קטן בקרית ביאליק, כשרק קומה מפרידה ביננו. אני הגדולה). 

ואז אני רואה אותה. שולחן שני, שורה שנייה מימין, יושבת עם ילדה אחרת

במעורפל אני זוכרת שניגשתי אליה ומלמלתי משהו. לא זוכרת מה. אני מניחה שהיא גם ענתה משהו שפגע בי, או שלא. כילדים אנחנו מפרשים גם מבט ומעניקים לו חיים משל עצמו. אבל התחושה נצרבה. ההתכווצות הזו בבטן של הדחיה, הטעם המר של הפניית הגב והבחירה במישהי אחרת, וזה חי ונוכח מאז, במרחק של 51 שנה. 

וואו! 

אני ממשיכה ללגום מהקפה, נושמת עמוק, מנסה להכיל את התגלית החדשה.

אז זה משם. יעל הסירה אותי באותו רגע מרשימת התפוצה. זה לא משנה שבמציאות האמתית שום דבר לא השתנה בעקבות הבחירה שלה באותו בוקר בילדה אחרת. המשכנו יחד ואנחנו בקשר עד עצם היום הזה. משהו שם נצרב בתודעה ונתקע – הקשר בין דחיה לתחושה של כאב ופחד – ועכשיו, לכי תתמודדי עם כאב ומסקנות של ילדה בת שש.

אישה בת 57, מאמנת, מנחה ומרצה, מסתובבת בעולם עם ספר הפעלה של ילדה בת שש, ומבקשת להוציא איתו ניוזלטר. אתגר!

גילוי האמונות והדפוסים הם צעד ראשון וחשוב לקראת שחרור.

לפעמים עצם הגילוי משחרר ולפעמים עצם הגילוי מאפשר את הרווח הזה של העצירה, זיהוי הדפוסים האוטומטים והבחירה מחדש. בדיוק כפי שקרה עכשיו. ברגע שהבנתי שהניוזלטר מתעכב בגלל מסקנות שהסקתי כשהייתי בת שש, בחרתי לנשום עמוק, לחבק את הקטנה, ולשחרר אותו לאוויר עם הסכמה להרגיש דחייה. 

בגילי ועם הכלים שיש באמתחתי, אני סומכת על עצמי שאעמוד בזה. אני כבר לא בת שש.

אז חברים וחברות שלי, אשמח אם תבחרו להישאר ברשימה אך זה ממש בסדר עם תבחרו להסיר עצמכם ממנה. הקשר בינינו אינו תלוי בניוזלטר, כפי שהקשר שלי עם יעל, לא באמת היה תלוי במקום הישיבה שלה ביום הראשון לכתה א'. אלו פחדים ומסקנות שהסיקה ילדה בת שש. 

במידה ותבחרו להישאר איתנו, מבטיחה עלון חודשי מלא שפע וטוב לחייכם האישיים והמקצועיים.

בכל עלון תמצאו סיפור/ים עם תובנות מחיי ו/או מחדר האימונים

כלים אימוניים ליישום בחיי היום יום

ומידע מהפעילויות הקרובות של 'אמצעים'

שמחה בכם ואיתכם,

ענת קראוז

רוצה להמשיך לקבל כלים וסיפורים מחדר האימונים?

 הצטרפ/י אלינו עכשיו