כולנו מכירים את המשפט 'מי שלא עושה, לא טועה'

ואת ההמשך, 'כל מי שעושה, לפעמים טועה'

ויחד עם זאת, בזמן אמת, מי בכלל זוכר ססמאות ניו אייג'יות?

ממה באמת אנחנו פוחדים?

ממה שנרגיש כשנגלה שטעינו. ובעיקר, מההרגשה הרעה שתמיד מתלווה לכך.

בואו נקביל את זה לטעות בפנייה בזמן נהיגה.

לפני חודש, הייתי לא עליכם בהלוויה בצומת ירקונים, ממנה נאלצתי לחתוך מוקדם, כדי להספיק לפגישה בהוד השרון. מרחק של עשר דק נסיעה.

כשעליתי על המחלף, גיליתי שטעיתי בפנייה ואני בדרכי לכביש 4, ועוד לפני שהתעשתי, נתקעתי בפקק.

'סתומה' הסתננה לי ראשונה מבין השיניים, לפני שהספקתי לעצור. ומיד אחריה הופיעו אחיותיה- 'את לא מרוכזת', 'איפה הראש שלך' 'הייתי צריכה לקחת מקדם ביטחון', 'זהו הלכה הפגישה', 'איזה דפוקה' – כמו זרם המים שיורד בכיור כשמחלצים את הפקק.

וזה כואב! עמוק בפנים זה כואב, מרגיש רע וחסר אונים.

את זה בדיוק אנחנו נמנעים להרגיש – את החמיצות הזו ואובדן השליטה – ועושים הכל כדי להימנע מכך. כולל דברים שאנחנו ממש רוצים לעשות ולהכניס לחיים.

אז איך להפסיק לפחד לעשות טעויות?

להפסיק לפחד להרגיש את הכאב הזה שנלווה לטעויות שאנחנו עושים ותמיד נעשה. אין אדם שחף מטעויות. לטעות זה אנושי.

באותו רגע שהרגשתי את זה, עצרתי והסכמתי להרגיש.

התבוננתי על המחשבות שרצו לי בראש כמו על עננים בשמים.

היום אני כבר יודעת שאין קשר ביניהן לביני.

אלו מסקנות שהסקתי ודברים ששמעתי כשהייתי קטנה ואימצתי כאמונות ביחס לעצמי

זה לא אני

לפעמים אני מתנהגת ככה –  שוכחת דברים, מעופפת, חסרת אחריות

אז מה, מי לא?

אז אני מסכימה להיות את כל אלו וזוכרת שאני עוד הרבה הרבה דברים נוספים.

ואני מסכימה לטעות, כי אני רוצה לחיות וליהנות מכל רגע בחיי.

ולגבי אותו יום, אולי הסטיה מהנתיב בכלל לא היתה טעות?

אולי נמנעה ממני תאונה בנתיב השני?

אולי. ואולי לא.

בכל מקרה, את השיעור שלי אני למדתי.