מה קרה ברגע בו גיליתי שכל המבנה המפואר הזה, הגוף שלי מוקד גאוותי, עומד להשתנות.

הם הופיעו ללא הודעה מוקדמת, באחד מימי שבת של חודש יולי 1995.

באותן שנים, עיקר עיסוקיי נסובו סביב לידות, טיפוח ילדים, הזנתם ושינועם לחוגים,לפעילויות בית ספריות או סתם לשחק עם חברים.

באותו יום, טרם מלאו לבני שנתיים, ולכן לא עבדתי ויכולתי "לנחות" אצל הוריי

למספר ימים, לנוח, לנפוש ולרבוץ על שפת הים.

מבט נוסף במראה אישר לי שאינני טועה.

זהו, כל מה שעמלתי עליו במשך שנים הולך לאבדון. זה נגמר.

הגנטיקה אינה פוסחת על דור, סתם כך, ללא סיבה.

פחד וחלחלה הציפו את כולי, כאילו אגרוף ניחת ללא אזהרה לתוך בטני,

הודף את בני מעיי מעלה, והפכם לגוש חוסם בגרון.

המבט הנואש, המוכר כל כך, ניבט אליי מן המראה.

 

באותה שבת בילינו בחוף עכו עד הצהריים.

שולחן האוכל אצל הוריי זה מרחב קדוש, ולכן מיהרנו לחזור ולהיות מוכנים בזמן לארוחה.

רחצתי את הילדים והתפניתי להתקלח בעצמי.

הרגשתי אז בשיא פריחתי.  בת 33, שיער ארוך, ישבן אסוף ובטן שטוחה ושזופה למשעי כשל נערה. הייתי מאוד גאה בגופי ודאגתי להבליט אותו בשמלות וחצאיות לייקרה הדוקות,

אשר משכו מבטי זימה בעברי ברחוב.

אני יכולה עדיין להרגיש את הסיפוק שחשתי, נוכח מבטים מריירים ומשפטי חיזור שנשלחו לעברי מגברברי השכונה. מן תחושת מלאות כזו כמו אחרי ארוחה או אורגזמה טובה.

ומאחר ולפחות האפשרות השנייה הייתה מצרך די נדיר באותם ימים,

מילא אותי התחליף בצורה יעילה ביותר.

 

הדרך ל"נשיות" הנשגבה לא הייתה קלה.

כילדה, לא קיבלתי חיזוקים על מראי החיצוני. נחשבתי בין מכריי ומשפחתי לילדה טובה,

תואר שניתן בעבור חריצות בלימודים וגילויי כישרון נוספים כדוגמת נגינה בפסנתר.

בסה"כ עניתי כמעט על כל הפרמטרים המצופים מצאצאית של המשפחה.

השמיים החלו להתקדר סביבי בערך בגיל 14,

כאשר חברותי החלו להצמיח שדיים ולמלא מכנסים בישבנים מוצקים ואני כלום.

גופי סירב לשתף פעולה ונותר צנום, שטוח ויבש. תחושה של חמיצות מציפה אותי גם כעת,

כאשר אני נזכרת בניסיונותיי הכושלים להיראות יותר 'נשית',

באמצעות מילוי החזייה בצמר גפן או הנמכת חגורת המכנסיים והידוקם לחמוקיי השלדיים.

זכרון אותה תקופה, מעלה סצינה מרה במיוחד:

חברתי רונית ואני צולות עצמנו על חוף הים בניסיון נואש להשגת הגוון הנדרש,

כשלפתע חולפות על פנינו מיכל וענת, יפות ושזופות, כששני גברברים, מדדים אחריהן נמרצות.

חוויית ה'לא נראית' צורבת אפילו ברגע זה ממש. אני מאמינה כי לקנאה בחמוקיהן המלאים והחטובים

ולהצלחתן עם בנים יש חלק נכבד בבחירתי הלא מודעת, להיפרד לשלום מדמות הברווזון המכוער ולבנות זהות חדשה, מושכת וסקסית במיוחד. וכך היה.

במהלך השנים הבאות שכללתי ושיפרתי את מיומנויות משיכת תשומת הלב והפלירטוט –

מבט צדדי שובב ומרמז

הליכה נכונה תוך החזקת גוף זקוף

הבלטה קלה של הישבן

הכנסת הבטן (שאיפת האוויר פנימה ודחיסת החזה מעט החוצה)

והילוך קליל תוך כדי נענוע קל של הישבן המכווץ היטב.

בנוסף דאגתי להתעדכן באופן שוטף בשלל תכתיבי האופנה.

 

כעת, כל זה עומד להיגמר.

מבט נוסף במראה מאשר כי אין זו שאלה של זווית ראייה או תאורה לקויה.

שני קמטים זעירים מישירים אליי מבט מבעד למראה ואני יודעת שזו רק שאלה של זמן

לפני שיהפכו לחריצים עמוקים, אשר יחריבו את הדימוי המושלם שיצרתי בעמל רב.

שמעתי פעם ממישהו, שניתן לדעת את גיל האישה לפי הצוואר ושזה לא ניתן לשיקום.

במילים אחרות, מה שאני רואה לנגד עיני עכשיו אלו קמטים שאינם ברי שינוי!!!

אני יכולה לנסות לעכב את הנסיגה עם קרמים יקרים, שמנים ומרככים,

אולם מעבר לזה השליטה עוברת כעת לידי אמא טבע וכוח הגרביטציה המיזוגן שלה.

מספיק להגניב מבט אל איזור הצוואר והחזה של אימי וסבתי, כדי לדעת כיצד זה יגמר.

חוויית הדחייה מהחוף מכה בי שנית בעוצמה רבה ומותירה אותי חסרת נשימה.

הברווזון המכוער חוזר לזירה, רק הפעם זקן יותר.

המשך בפוסט הבא.