היא עמדה על הבמה, מהוססת, משפשפת ידיה קלות בשמלת ערב שנרכשה במיוחד לאירוע.
ידעתי שהלב שלה הולם בפראות וראיתי את ניסיונותיה לעמוד יציב מול המיקרופון. לבי יצא אליה בגאווה.
תודה שהגעתם, אמרה לקהל שמילא את הפאב הקטן בארסוף.
אני מאוד מתרגשת.האמת, הוסיפה בקול שרעד קמעה, אני מרגישה שהלב שלי,
עומד לקפוץ תכף מבית החזה ולפרפר לו כאן על הבמה מול עינכם.וזה עוד כלום לעומת הפרצוף והאוזניים שכבר בוערות.
אבל זה בסדר.
אמרו לי שזה 'נורמאלי'.אמרו לי גם להגיד לכם את כל זה כי זה יגרום לי להרגיש יותר טוב
זה לא ממש עוזר…
בעצם אולי קצת…
טוב בואו נתחיל.
והיא התחילה לשיר.
שיר אחר שיר, בליווי פסנתר, כשקהל של שבעים חברים ובני משפחה עוטפים אותה באהבה.
היא ניצחה והיא ידעה זאת מהרגע הראשון.
היא הגיעה לתהליך האימון עם בקשה שאעזור לה לצלוח דינמיקה קבוצתית במבדקי השמה לעבודה.
"אני לא ניגשת לראיונות עבודה בארגונים, התחילה למנות באזני את המגבלות, לא עושה פרזנטציות,
לא מביעה את דעתי סתם כך במפגשים חברתיים, ויש לי מה להגיד.אפילו בהרצאות באוניברסיטה אני לא מעזה לפתוח את הפה או לשאול שאלות.
בכל סיטואציה כזאת אני חוטפת חרדה שמשתקת אותי.
זה מתחיל בלב ואז מגיעה ההזעה והכי גרוע זו ההסמקה… בא לי למות!
הפנים שלי מתחילות לבעור עד קצות האוזניים וברור לי שעוד שנייה ימרח על הפרצוף של הסובבים חיוך מעצבן.
אני לא יכולה לסבול את זה, פשוט לא יכולה"
אני מרגישה את חוסר האונים שלה מהדהד חזק בחדר.
זה כנראה מה שגורם לה לחרדה, אני חושבת לעצמי- כל מה שהיא חווה סביב ההסמקה.
זה באמת לא נעים מה שאת מתארת עכשיו.
אני מכירה את זה מעצמי.
אני ממש מרגישה לא נוח כשאני מסמיקה, וזה קורה לא פעם. אני אלמד אותך טקטיקות, אני מרגיעה אותה, מבטיחה.
אבל בואי ספרי לי קצת עליך, מי את כשאת לא מסמיקה.
והיא סיפרה.
גילינו יחד אישה צעירה ברוכת כישרונות, חכמה, סקרנית, מתנדבת מגיל צעיר במד"א ולמען איכות הסביבה. אישה שיש לה המון מה להגיד, עם ידע נרחב בפוליטיקה ובחברה.
וגילינו גם שהיא אוהבת לשיר.
כרגע רק במקלחת.
וגם, שיש לה חלום שטמון עמוק במגירה, לעשות ערב רסיטל.
זו התשוקה הכי גדולה שלי הצהירה ועיניה ברקו, אבל אין סיכוי שזה יקרה.
זה היה מרגש. למרות שבמשפט הבא זה נפסל על ידה, עדיין הברק נכח בחדר.
כמאמנת, אני מכירה את זה ויודעת, שהתנגדויות כאלה מתרככות תוך כדי תנועה במהלך תהליך האימון.
החלטנו לצאת לדרך מבלי להתחייב כרגע על כלום. ידעתי שזה יבוא.
בכל משימה שלקחה על עצמה עבדנו סימולטנית – הן על חיבור לכוחות והן על זיהוי פחדים והתבוננות עליהם.
המשימות היו מאתגרות ומכוונות להשמעת קול בפומבי – הקראת שמות נוכחות בכיתת האם, שאילת שאלה פעם אחת ביום באחת ההרצאות, בניית מצגת קטנה בנושא איכות סביבה והצגתה בחוג קטן של חברים
במקביל, התבוננו יחד, איך היא מתנהלת ומרגישה בסיטואציות מיניות – עד כמה היא מעזה להשמיע קול, לתקשר, להיות נוכחת. זו המומחיות שלי – מיניות האישה – ואני יודעת שתמיד יש הקבלה בין דפוסי ההתנהגות במיטה הזוגית לבין ההתנהלות שלנו מחוצה לה, וגם בהקשר זה, היא קיבלה משימות של השמעת הקול וחיבור למה שנכון עבורה.
ואז, כשהרגישה מספיק חזקה, התחלנו לתכנן את ערב הרסיטל.
היא מצאה בעצמה פסנתרן שילווה אותה, התחברה למורה לפיתוח קול, גם כתבנו יחד את הטקסט שתגיד כשתהיה על הבמה ותרגיש את החרדה והשאר היסטוריה.
אני מניחה שבכל פעם שתעמוד מול קהל היא עדיין תרעד, בוודאי גם תסמיק, אולם היא לא תמנע יותר מלהשמיע את קולה
השארת תגובה
