הרהורים ערב יום הכיפורים

היא הגיעה לפגישת אימון לפני מספר חודשים, עם בקשה שאלווה ואחזק אותה בשינוי שהיא עוברת.
אישה יפה ורגישה. עברה לפני מספר חודשים לאיזור השרון, בנסיון להשתקם ממשבר אישי.
הפגישה היתה טובה ומאוד משמעותית עבורה. נזכרה בכוחות שלה, בהזדמנויות שכבר יש בסביבה להתפתחות מקצועית ואפילו קיבלה החלטה אחת להמשך.
יצאה מאוד מחוזקת, עם כיוון ובחירה להמשיך באימון.
בסופו של דבר, החליטה לאחר כחודש, לחזור לביתה.
בירכתי אותה על החלטתה והזכרתי שהפגישה לא שולמה.
כמאמנת, אני מלמדת נשים לעמוד על זכותן ולדרוש את המגיע להן. נאה דורשת נאה מקיימת.
מאז, עברו כמה חודשים, בהם שלחתי תזכורות עם ד"ש ונעניתי ב'בוודאי, כבר מעבירה, סליחה שלא…' וכו'.
בשבוע שעבר שלחה מסרון שאין בכוונתה לשלם עבור המפגש מאחר וזו היתה פגישת היכרות ועבור פגישת היכרות היא לא משלמת. לאחר ששלחה, חסמה את הערוץ.
כעסתי עליה. אפילו רתחתי מכעס.
הרגשתי שהיא פוגעת בי אישית.
פעמים רבות אני מלווה נשים ללא עלות ועושה זאת באהבה.
כשאני בוחרת בזה, לא כשבוחרים עבורי.
החלטתי לא להגיב מיד ולקחתי לעצמי כמה ימים לחשוב. בעיקר לזהות מה גורם לי להרגיש כל כך פגועה.
בדרך כלל אני יודעת לעשות הפרדה ולא נפגעת אישית ממעשים של אחרים. פה זה הרגיש אחרת.
הרגע הבנתי שאני יוצרת קשר ביני לבין המעשה וגם בינה לבין המעשה וזה יוצר את הפגיעה.
בחרתי לעשות הפרדות, ביני, בינה ובין המעשה.
המעשה עצמו בהחלט פוגעני בהיבט הכלכלי. אני לא מסכימה לא עם הדרך ולא עם המעשה. בהקשר זה, אחליט איך להגיב.
לאישה עצמה, אני בוחרת לסלוח.
החיים מורכבים מתקופות ואירועים שונים וכך גם כל אחד ואחת מאיתנו- אנחנו יצורים מורכבים, המתנהלים בתנאים מורכבים ופועלים ומופעלים מתוך מורכבות זו.
אין לי מושג איפה היא היום ומה ניהל אותה בכתיבת המסרון. אני מניחה שהיתה שם חוויה לא טובה. כך זה בהחלט הרגיש, אבל זה לא שלי.
אם פעם ניפגש, אני מניחה שאבין יותר, מה הוביל למעשה.
ולגבי עצמי, אני עדיין בוחנת את חלקי באירוע ומה התעורר שם שהוא שלי, כדי לצמוח ולהמשיך הלאה. מה שברור שאין קשר בין המעשה והבחירות שלה לביני. הבחירות שלה קשורות לדברים ומקומות אחרים מתוך החיים והחוויות שלה.

הרגע הזה, בו ההפרדות- ביני לבין האחר/ת, ביני לבין המעשים- נעשות מוחשיות וברורות, הוא רגע מכונן של חופש מוחלט.
נסו את זה בעצמכם/ן וכמובן, אפשרו לעצמכן/ם לסלוח.