אחד המשפטים הכי מעצבנים של הניו אייג'יזם הוא, 'להיפגע זו בחירה'
או בווריאציה עוד יותר מעצבנת – לכעוס זו בחירה.
קישקוש!
אף אחד ואף אחת לא בוחר/ת להיפגע. ממש לא.
וגם לכעוס, ולהיות מתוסכלת זה לא עונג כזה גדול.
תאמינו לי, אני יודעת! גם אני אנושית
וגם אני נפגעת וכועסת כשנאמרים או נעשים מולי דברים פוגעניים,
או כשיוצאים בהצהרות ריקות כמו ההצהרה הזו –
להיעלב או להיפגע זו בחירה.
נו באמת!

הכעס שלי במקרה הזה לפחות, מתחבר לי קצת לכעס שניצת אצלי מביקורת
ועוד יותר כשהיא נאמרת באופן גורף.
לדוגמא – "את אף פעם לא מכבה את הדוד" (היום זה כבר לא קורה כי התקנו את הסוויצ'ר. אבל
לפני כן הייתי שמה פתקים על הדלת – לא לשכוח את הדוד – ואחרי שבוע מתרגלת אליהם,
כמו החיידקים לאנטיביוטיקה, ומפסיקה להבחין בם).

תבינו, גדלתי בבית ביקורתי והחוויה הזו של חוסר אונים מול ביקורת,
(כי תכלס, אחרי מעשה, אין לך שום דבר לעשות עם זה, מלבד לחטוף על הראש ולנסות להתגונן)
מתעוררת בי בכל פעם מחדש, באותה עוצמה.
ראשון מגיח מיד הכעס
(מאוד קשה לי עם ה'עפיפונאות' שלי, היא תמיד ספגה בקורת וחוסר לגיטימציה בבית)
וחץ מורעל ראשון משוגר לעברו, בניסיון להדוף את הכאב.
'אני עסוקה, מה אתה עושה עניין, אני לא יכולה לסבול את התמיד הזה ועדו ועוד ועוד
והוא מצידו, בהלם מהמתקפה יורה את שלו – 'מה כבר אמרתי לך, מה את מתעצבנת… '
(הוא באמת לא מבין מאין הגיעה ההתפרצות ובטח לא מכיר שפה אחרת להידברות)
ורק מעמיק את התסכול
'אתה רואה רק את עצמך, אני עובדת כל כך קשה… מוזמנים להשלים בעצמכם'
ומסיט את הדיון למחוזות אחרים לגמרי. מי כבר זוכר את הדוד.

מוכר?
אני מניחה שלא סתם דווקא הזיכרון הזה התעורר.
גם במסרים הללו, הנאמרים בנון שלנטיות – לכעוס זו בחירה – יש בקורת סמויה וחוסר לגיטימציה.
האמנם? יש לנו יכולת פשוט לשלוט ברגשות?
ממש לא!
כעס הוא רגש ורגשות הם אנרגיות ביוכימיות הנוצרות בגוף כתגובה למצבים מסוימים,
המושפעת מאירועים בעבר ומהפרשנות שלנו בעבר ובהווה.
רגש תמיד יתעורר אל מול משהו הנחווה כפגיעה. זה נורמאי וטבעי וזה בסדר!

אז איפה הבחירה אותה כולם מהללים?
הבחירה היא בשלב הבא, אחרי שנרגעים
והיא מתאפשרת אם עוצרים ומסכימים להרגיש ולא ניגשים מיד לאשפת החיצים.

נדלק הפיוז? – לראות בו סמן למשהו מהעבר הדורש התבוננות.
עזבו את הדוד, הוא לא העניין.
אפשר אפילו להתאמן על להודות בטעות –
'אתה צודק, אני חייבת לשים לב לזה יותר, חבל על החשמל' – תגובה שמכניסה את הבוגרת למשוואה ומוציאה את הילדה.

ואז, במקום להמשיך ולנפח את הסיפור ולייצר דרמה,
לעשות קאט ולקחת את זה ללמידה ושינוי דפוסי חשיבה –
מה באמת הסיפור פה?
ממש לכתוב את העלילה ואת כל המחשבות המייצרות את העלילה ולחקור אותן
האם זו האמת? האם יש אפשרויות נוספות?
ובעיקר להתעכב על שאלה חשובה 'מה הסיפור הזה אומר עלי'
מתי בעבר הרגשתי את הרגש הזה ומה היה שם? כמו שעשיתי אני.

אגב, מה שעזר לי בכל התהליך זה שלמדתי ממש לאהוב את העפיפונאות.
להתאהב בפגיעות שלנו, במקומות שספגו הכי הרבה כאב, זו העבודה המשמעותית באמת.

שבת נפלאה
ענת