כשמדברים על תקיעות, בדרך כלל המשפט הבא הוא 'זה הכל בראש שלך'. האמנם? יהיו כאלו, כמו בן זוגי שיחיה, שיגידו "סליחה, אבל עם כל הכבוד, נמאס כבר מכל הקלישאות האלה. אולי אצלך זה הכל בראש, אצלי זו לגמרי המציאות", ויסגרו עניין. יהיו שיתווכחו עם הטענה ויהיו כאלו שיסכימו. אני אגב, מסכימה שזו לגמרי המציאות ובהקשר הזה אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מכוננת.

לפני כמה שנים היה לי הכבוד, להשתתף בסדנה בת יומיים בטבע, כמאמנת מלווה, במרכז של ליאה ארד.

בבוקר היום השני, תפס אותנו גשם שהבריח את כולנו מהפעילות בחוץ, אל המחסה הקרוב.

תוך כדי ריצה, בעודי מנקה את המשקפיים מטיפות הגשם, אני נחרדת לגלות שהמשקפיים לא שלי. אני יכולה להרגיש גם עכשיו, ועברו כבר כשבע שנים, את כובד משקלו של הלב כשהוא צנח והתמקם לו אצלי בתחתונים. רק לחשוב על יום שלם ללא משקפיים הוציא אותי מאיפוס. אני קצת פריק קונטרול, מודה. הכל צריך להיות ברור ומדוייק.

העולם מבחינתי באותו רגע נעצר. אני מסתכלת שוב על המשקפיים, הופכת אותם מצד לצד, 'מה קורה פה'? אני מרכיבה אותם שוב, מנסה למקד את הראייה ופתאום מכה מחשבה, 'אני באמת לא רואה טוב'! 'עכשיו אני מבינה', אני חושבת לעצמי, 'למה ראיתי מטושטש כשהיינו בחוץ', אלו לא המשקפיים שלי!!!!! אני מנסה שוב, אולי בכל זאת, העולם סביב מטושטש! איזה סיוט! מה אני עושה עכשיו יום שלם ללא משקפיים???

לאחר כמה שניות של ניסיונות להבין מה ואיך, אני מתעשתת, מסירה את המשקפיים, תולה אותם על החולצה מלפנים ומתחילה להסתובב בין המשתתפים, אולי מישהו בטעות החליף איתי משקפיים. כלום!

'טוב ענת, שחררי, זה מה יש'! אני חושבת לעצמי בבאסה קלה ואז תוך כדי הרהור, אני מחליטה ממש לבחור בזה – ממש לבחור ולהסכים להיות יום שלם בלי משקפיים. החלטתי לקחת את הסיפור הזה לאימון שלי, על בחירה מודעת במשהו שנכפה עלי ואין לי עליו שליטה. נאה דורשת נאה מקיימת, לא? אני כל הזמן מפמפמת את זה לאנשים, 'אם תכננתם משהו ומשהו השתבש, אם נקלעתם לסיטואציה שאין לכם עליה שליטה, כמו פקק תנועה לדוגמה, במקום להתנגד, להתבאס, להיכנס לחרדות או לחץ ולהרוס לעצמכם את כל היום, פשוט לבחור בזה בחירה אקטיבית'. התיישבתי במעגל והתמסרתי לבחירה להמשיך את היום בלי משקפיים.

וזה היה מדהים!

איך ששחררתי את ה'פקק', פתאום 'נכנסה' מחשבה רעננה, רגע, במשקפיים שלי החלק העליון והצבעוני של המסגרת, ניתן להחלפה. אולי רק החלק הזה נפל ובעצם אלו כן המשקפיים שלי?  

שחררתי אותם מהחולצה, התבוננתי שוב, וואלה, נראה לי שאלה המשקפיים שלי, ללא המסגרת הצבעונית! ואז הגיח פתאום גם זיכרון שעד אותו רגע היה חסום באדים של לחץ. בעצם, אתמול בלילה הן נפלו לי מהשידה, כנראה שמהנפילה השתחררה המסגרת.  החלטתי לשחרר גם את התובנה הזו ולגשת לחדר לחפש את החלק החסר, כשנסיים את הסשן.

לאחר ההפעלה רצתי לחדר ואכן מצאתי את המסגרת על הרצפה ליד המיטה. הרכבתי אותה חזרה על המשקפיים ונחשו מה, פתאום ראיתי טוב.

הסיפור הזה הפך כמובן למסמר הסדנה. מבחינתי זו היתה חוויה מכוננת שעיגנה במציאות ידע ואמונות שלי על הקשר בין גוף ונפש ועל כך שבאמת 'הכל בראש'. כשחשבתי והאמנתי שאלו לא המשקפיים שלי, לא ראיתי בהם טוב!!! זאת עובדה! 

מכאן, שהראש שלי ומה שאני חושבת ומאמינה, משפיע עלי פיזיולוגית, עד כדי שיבוש הראייה! ואם זה קורה פיזית, אין ספק שזה משפיע גם מנטלית ורגשית. גם עם התובנות הללו אי אפשר להתווכח, נכון?

זאת אומרת, שהראש שלי ומה שאני חושבת מייצר לי את המציאות. נקודה!  

ותובנה נוספת ולא פחות משמעותית מאותו יום היתה על הקשר בין לחץ ותקיעות. כשעצרתי והסכמתי לשחרר את הלחץ ממה יהיה, לקבל ולבחור במציאות כפי שהיא – "אין לי משקפיים למשך היום ואני מסכימה לקבל את כל מה שיבוא עכשיו", הבחירה המודעת היא חלק חשוב מהתהליך, השתחררה התקיעות ומשהו חדש יכול היה לעלות למודעות ולשנות את כל התמונה.

והכי חשוב, אל תאמינו לי, נסו בעצמכם!